הכל חדש ונוצץ

כמידי שנה מתעוררת הבעיה הזאת. אני כבר לא זוכרת מתי זה היה מובן מאליו או מתי הלכתי לסדר משפחתי בשמחה או בשקט

גם השנה אמא מזמינה גם השנה אני לא רוצה לבוא.גם השנה יוצא שד קטן ואומר תלכי תלכי. גם השנה סביר שהשד הקטן ינצח ואני אלך למרות הכל. כי אחרי הכל למה לשבת בבית בחושך? או למה לשלם המון כסף בשביל סדר ציבורי בבית מלון? חשבתי השנה לשלוח את הילדים ולשבת בבית. מה אני צריכה לפגוש את ההרכב המלא ועוד נספחים שאחותי דואגת להביא. מה יקרה אם פעם אחת לא אבלוס ארוחת חג? הרי זה הדבר היחידי שעלול לצער אותי. אין לי חשק לפגוש את כולם ביחד.

השנה אחותי אינה מהווה את המכשול העיקרי אלא הזקנים. אמא עם התקיפות הפולניות שלה ואבא עם הצרחות שלו. ועדיין אני יושבת בחברת מי שהתלוננה עלי במשטרה ואסרה עלי להחזיק נשק רק בגלל שאני משתמשת בעכבר ומקלדת בצורה שלא הכי נעימה לה.

אם לא אבוא יכעסו עלי מאוד מאוד ואולי יטילו עלי סנקציות. יש עדיין אפשרות לכאלה

ואם כן אבוא... לא בא לי.... אני רואה את הפרצוף שלהם כשאני נכנסת. בדמיוני. מאז פברואר לא דברתי עם הזקנים וטוב לי עם זה. אבל אם אבוא נשוב ונדבר ואפתח שוב מעגל שבסופו של דבר יפגעו בי.... בעצם הם כבר פגעו בי. אני הרי לא מדברת אתם כי הם פגעו בי. אז למה לבוא בכלל ולשבת בקרב אנשים שפוגעים בי ועוברים לסדר היום? בלי אפילו לבקש סליחה

ואז יוצא לו שוב השד הקטן או הצדיק שבסדום ואומר. הם אנשים זקנים כמה עוד יש להם. אחר כך תצטערי. למה שתשבי לבד לכי לחגוג לכי לאכול. אפילו אל תדברי איתם תאכלי ותלכי. מה יותר נעים לך בבית?

הייתי בטוחה שלא אבוא עכשיו אני לא בטוחה בכלום.