הכל חדש ונוצץ

חופשה זה סוג של התנתקות. מקום אחר מציאות אחרת. אבל בכל זאת יש דברים שאני לוקחת איתי מהבית. הם חודרים את השריון הזה של המציאות האחרת ונמצאים גם במקום האחר. הייתי לאחרונה ב-3 חופשות. 3 ניתוקים ובכל זאת לקחתי איתי כמה מזכרות

בחופשה הראשונה היא החופשה הראשונה באילת 'היו' איתי אלכס וסוסון. הייתי בחדר לבד ונזכרתי באלכס. נזכרתי איך לומר שביערות הכרמל היה סוסון איתי ורציתי להיות אז לבד. אלכס היה אמור להופיע ביערות הכרמל וחשבתי מה היה קורה אילו סוסון לא היה איתי? האם אלכס היה כן בא? כאילו הוא חש שאני לא לבד בחדר ולכן הוא לא בא? זוהי כמובן מחשבה הזויה נוסח הסוד אבל אפשר להתפס לזה. בחופשה באילת אחרי זה הייתי לבד. לבד לבד. לא הוא לא בא לחדרי. לא אלכס ולא אף אחד אחר. אבל סהכ היה כיף להיות לבד בחדר.

גם סוסון היה איתי בחופשה הזאת למרות שהוא נשאר בבית. כן אני נוהגת לצאת עם סוסון לחופשות ולפתע חשתי שהגיע הזמן שהוא יצא לבד או עם בני גילו, ושאני אמצא פרטנרים אחרים לחופשות. אמנם נורא כיף לנו ביחד אבל הגיע הזמן שלא נהיה ביחד. וכך השארתי באותה חופשה את סוסון בבית אך הוא היה איתי. בעיקר כששמעתי את חברי הקבוצה האחרים מדברים על הילדים שלהם או הנכדים שלהם שהם בערך בגילו של סוסון. הם כבר דיברו על החברות שלהם או על הנשים ואפילו על הילדים שיש להם. הם דיברו על הלימודים שלהם באוניברסיטה או על העבודה, והבנתי שסוסון פתח פער לעומת בני גילו. הוא עדין יוצא איתי לחופשות, עדיין אני מכינה את המלפפון שלו, עם לבן. עדיין לא היתה לו חברה, הוא לא לומד ולא עובד... וכאשר הגעתי לישרא הוא למד מחשבים באחת המכללות, וזה כואב הפער הזה... והנסיגה הזאת.

אחכ הייתי בפולין. שוב לבד. בעצם מאותה סיבה וגם מסיבה כלכלית. אבל שוב הייתי לבד והפעם לא נהניתי מהלבד. חשבתי שחברת הטיולים תצרף אלי מישהי. אבל זה לא קרה וכך גם נאלצתי לשלם יותר. היה מעיק להיות לבד. בחדר זה בסדר אבל כשהתחלנו להסתובב חופשי כל אחד הסתובב עם האנשים הקרובים לו ולי לא היה אף אחד קרוב. כבר הצטערתי שסוסון לא איתי. או אחותי שרצתה להצטרף לפחות כך בהתחלה. למרות כל מה שיש והיה נגדה עדיין היה יכול להיות אולי יותר נחמד....

עכשיו אני שוב בחופשה. הילדים איתי וכיף לי איתם. ובכל זאת לקחתי איתי משהו מהבית. את הג'יפ הארור הזה. לכל הרוחות אני חושבת. לכל הרוחות שילכו. אני ברכתי את אחותי ליום הולדתה החמישים. למרות כל מה שהיה ולמרות כל המטענים. לא היו לי שום אשליות שנחזור להיות חברות כמו אי פעם. יותר חששתי מהקמתו של סרברוס לתחיה. ואכן הוא קם. אחרי שהצלחתי להרגיע אותו הוא קם במלא הדרו והמחשבות לא מרפות ממני. האם זה מה שמגיע לי? אחרי כל אותו מאמץ, אחרי כל השמחה הגדולה שגרמתי לאמא כל מה שקבלתי חזרה הוא אותם דברים שהיו לפני שהגעתי לישרא.  ועכשיו איך מתפטרים מהסרברוס הזה? מהכעס, מהיאוש. מזמן לא הרגשתי כך כמו עכשיו. חשבתי שזה הסתיים. שזה עבר. זה לא. אותו רוגז חודר שיריון, אותו כעס אותו חוסר אונים. אותו מצב שבא לי לברוח ולא לחזור לעולם... אולי אשאר כאן באילת...... ולא אראה אותם יותר לעולם....