הכל חדש ונוצץ

איש לא חיכה לסוסון כשהוא חזר מהשיקום. למעשה כבר בזמן השיקום הודיע לי בעלי היקר שאין לנו בשביל מה לחזור הביתה. אבל מה לעשות, אי אפשר להשאר בשיקום לנצח אם אין לנו לאן לחזור. את סוסון הוא עוד היה מוכן לקבל. אותי לא. ומה אני אמורה לעשות עכשיו? להשאיר בידיו את סוסון שרחוק מלהיות במיטבו וללכת? לאן אני הולכת? איך אני הולכת? התחלתי לעבוד אז כמורה מחליפה אך בגלל התאונה עזבתי את העבודה. לא משתי ממיטתו של סוסון לא כשהיה בטיפול נמרץ, לא בבית החולים ולא בשיקום. לא. לא עבדתי. ובעלי היקר לא היה מוכן לתת לי כלום. היו לנו חשבונות נפרדים ולא היתה לי גישה לחשבון שלו ולמשכורתו. היה לי חשוב להיות ליד סוסון לאורך כל הדרך. הרי אי אפשר להשאיר ילד חולה וללכת. בזמן שהוא בריא כל הזמן יש לו אמאבא ובזמן שהוא פגוע רק רופאים ואחיות?

הוא הבטיח שהוא ילך עד הסוף. כאסאח עד הסוף. לא ידעתי מה נכנס בו. הרי הילד עבר תאונה וזקוק לשיקום ולשקט. השיקום לא מסתיים בתואם בית לוינשטיין. אחרי השחרור משם יש המון עבודה. המון המון עבודה. אין לי כוח עכשיו למלחמות, לכאסאחים.

הוא לא ויתר. הודעתי לעובדים הסוציאלים של בית החולים השיקומי שיש בעיות בבית אך זה לא ממש עניין אותם. אחרי 3 חודשים הם מסיימים את תפקידם, נותנים לנו רצפט וכולנו לגורלנו.

איש לא חיכה לסוסון כשהוא חזר הביתה. כן חזרנו הביתה ואבא קיים את מה שהבטיח. כאסאח עד הסוף. כל אלה שביקרו אותנו בבית החולים בלעה אותם האדמה. הם כבר מילאו את חובתם החברתית ופנו לדרכם. או שנכנסנו להליך משפטי בקשר לתאונה והגורמים התנערו מאיתנו. בקיצור נותרנו לבד סוסון ואני. כשאיש לא דואג לנו ואביו הולך כאסאח עד הסוף.

כתבתי את זה רק כדי להזכיר לי שהייתי כבר בתהומות יותר עמוקות ממה שאני היום.