הכל חדש ונוצץ

אויש נורא להיות כאן - אומרת לי אמא אחותך ככ מגעילה. היא שוב רצה אל החבר שלה, קוראת לו בשמות חיבה, אחכ היא בוכה לי עליו. אי אפשר לדעת ממנה כלום היא בוכה עליו ומתנהגת כאילו היא לא יכולה לחיות בלעדיו. גועל נפש. תקחי אותי מפה. אני לא יודעת איך אני מחזיקה כאן מעמד - כך בוכה לי אמא בטלפון. אז אני עכשיו על תקן הבת הטובה. לפני שבוע היא סיפרה לי שהן רבו ואחותי פתחה עליה כזה פה. אמא אמרה שככה לא מארחים וחבל שהיא נמצאת שם בכלל חבל שהיא עזבה את הבית לפני שהבית שלה מוכן, ואחותי אמרה שהיא הולכת לחבר שלה שהיא אוהבת וחבל שהיא בכלל עשתה משהו בשביל אמא אחרי שהיא מטפלת בכל נושא ההעברה ווגם באה בטענות שאמא בכלל לא עזרה לה, כאשר היא היתה בהליכי גירושין אמא יצאה לבלות ובקיצור שמח שם. אני שמחה שהן רבות אבל עפעס התלונות האחרונות שלה נשמעות לא ככ אמינות. מי באמת יודע מה הולך שם....

אני ארחתי את אמא לפני שנים רבות. היא באה אלי לאמריקה לעזור לי לקראת הלידה של החייל שלי. לא היה קל. היא באה כביכול לעזור לי אבל הרגשתי שיש לי עוד ילדה לטפל בה. ילדה גדולה גדולה. היא רצתה שאקח אותה לקניונים כדי לקנות מתנות לאחותי, לא היה לה רשיון, היא לא ידעה אנגלית ובקיצור כל דבר הייתי צריכה לעשות בשבילה. רבנו המון. לפני הלידה, אחרי הלידה. היא החליטה שאבא שנשאר בארץ בוגד בה וכל הזמן קיללה אותו ושיגעה לי עם זה את השכל. אני חושבת שהיא המריצה את הלידה. היא נורא הרגיזה אותי אותו ערב בעטתי במשהו, הלכתי לסרט, תוך כדי הסרט תקפו אותי צירים והשאר היסטוריה. גם אחרי שהוא נולד אמא רצתה שאקח אותה לקניונים כדי לקנות בגדים לבן אחותי. אני זוכרת שיום אחד הלכנו לבריכה המקומית. סוסון היה קצת אחרי התאונה ולא הסתדר שם. אני הייתי צריכה לעזור לו ואמא נשארה לשמור על התינוק. מבעד לחלון ראיתי אותה עושה תנועות זועמות. בואי כבר בואי כבר. את לא יכולה להשאר קצת לבד עם תינוק? שאלתי אותה כשחזרתי. המריבות הלכו וגברו . בסוף לא דברנו. היא הסתובבה לי בבית עם פרצוף זועף והכינה סלאטים. היא למדה ללכת לבד לסופר וזה מה שהיא היתה עושה. הולכת לסופר כל יום, קונה אוכל, מכינה לעצמה וזה הכל. היא לא התקשתה אז בהליכה כמו היום. חברה שלי שהיתה באה לבקר לעיתים תכופות אמרה לי פעם: זאת אמא שלך? ככה את גדלת? אני לא מבינה איך גדלת ככה.

זו היתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי משהו רע על אמא. תמיד היו אומרים לי את הדברים הרעים תמיד אני הייתי סופגת את הדברים הרעים. אורו עיני.

אז מי יודע מה הולך שם היום. כנראה לשתיהן לא קל אבל מי יודע

היום יומולדת לזמרת של הפקאצות שמאוד חביבה עלי אבריל לאווין. גמני פקאצה? נראה שכן. שיהיה.

השיר הזה מאוד חביב עלי

מילות השיר כאן 

ולמי יש עוד יומולדת היום ? ל Goooooooooooooooooooooooooooooooooooogle

ומי עוד נולד היום?

הפצצה של ביבי 

מזל טוב

לראשונה בחיי הייתי בתפילת יזכור. עד היום היו זורקים אותי מבית הכנסת. כילדה הייתי נעלבת, כבוגרת ברחתי לבד. שמחתי שאני לא צריכה להיות שם. שההורים שלי חיים תודה לאל ושפר עלי גורלי... לפני שנה עדיין ברחתי מיזכור אך ידעתי שזו הפעם האחרונה. אבא שלי היה כבר באותו בית אבות עלוב... אני הלכתי לבקר אותו אז.... הוא היה ככ מסכן, כולו צנום בתוך רעש והמולה כאשר כולו אומר אומללות גם מהמצב וגם מהמקום בו הוא נמצא. אין עליו רחמים? כעבור זמן קצר הוא מת. ידעתי שלא ישרוד שם.

כל מי שיש לו הורים עליו לצאת אמר האיש שליד התיבה ואני נשארתי בפעם הראשונה בחיי. אין לי אבא

עדיין מוזר שאין לי אבא. הדלקתי נר נשמה ליד תמונתו עדיין קשה לי לקלוט שהאיש הזה לא איתנו יותר. אני עדיין רואה אותו ושומעת את קולו. רציתי לדבר איתו אבל אני עדיין לא יכולה. רציתי לספר לו שגם אמא עזבה את הבית וכשאני באה לשכונה אין שם כבר אף אחד חוץ מהיסטוריה.... מוזר לי שהשכונה שלי היא כבר היסטוריה. היא עומדת על תילה כמו תמיד אך אין לי שם כבר אף אחד. שטויות. אם הוא יכול לשמוע אותי הוא בטח כבר ראה בעצמו ואני הרי לא מאמינה שהוא רואה ושומע. הרי הוא מת. אבל מי יודע בעצם הרי אנחנו תמיד מדברים עם המתים... הלכתי בדרך בערב יום כיפור על הכביש של האוטואים הגעתי לשכונה שלי, היו שם מלא אנשים על הכביש הוציאו כסאות מהבית והתישבו בלב הצומת אבל אין אף אחד בשכונה שלי. הרגשתי מוזר שהרי בשנה שעברה עוד היה לי אבא והיה בית ועכשיו אין כלום אין אבא ואין בית ואמא מספרת שהיא רבה עם אחותי וכבר מצטערת שעברה לשם ולא חיכתה עד שהבית שלה יהיה מוכן. הוי אבא אבא, אתה ידעת לעצור אותה מלעשות שטויות עכשיו אין מי שיעצור אותה. הנה דברתי איתך אבא. מילה אחת אולי בפעם הבאה אצליח יותר. הנה אני רואה את פניך עם אותה הבעה כמו בבית אבות העלוב ההוא. אין מה לעשות זה מה יש.

יום הכיפורים עבר כבר. לא רציתי לכתוב במהלך היום. קדושת היום. שקט. רק חבל שיש לי שכנות שמפרות את השקט הזה. הערביות האלה החליטו דווקא היום בכוונה להשמיע את המוזיקה שלהם ולהרעיד את הרחוב. להוציא זבל לחדר המדרגות ולשפוך את המיץ של הזבל בכל הבית. הן יודעות שהיום יום כיפור. זה לא מעניין אותן כך אמרה לי אחת מהן. עכשיו תספרו לי שזו מדינה דמוקרטית ולכל אחד מותר לעשות מה שהוא רוצה. גם מותר לי לכתוב על הדלת שלהן מוחמד חזיר?