אני עכשיו במיטה, מנסה לשחזר את התקופה, לא קל לי. אני שוכחת הרבה יותר, מילים נעלמות לי, זה לא זה.
אז ככה. ראש השנה חגגנו ב meat. ככה זה שאין משפחה. אוכלים במסעדה. היה צריך להחזיק את הבנים בכוח. שכן הגדול רצה ללכת עם אבא שלו. ההוא יש לו משפחה, יש לו אח, יש לה הורים, יש לו גם חברה. והם לא מסוכסכים כמונו על עסקי ירושה. הוא בא לארץ לחגוג. משפחה, חברים. ולי אין כלום. גם את הבן הצעיר היה צריך להחזיק בכוח שכן הוא רצה ללכת עם חברים שלו. כמעט נשארתי לגמרי לבד. כמעט.
צליחת הכנרת עברה בשלום. לא הייתי בטוחה שזה יתאפשר לי. בשנה הבאה הם רוצים את המסלול הארוך. Wishful thinking. היה הכל טוב למעט דבר אחד. לא נהגתי לשם. הקטן נהג. זה היה לי קצת עצוב. כל השנים גם נהגתי. עכשיו השרביט הועבר לבן הקטן לא בנסיבות משמחות. אני אמנם נוהגת אבל לא למרחקים.
יום כיפור עבר די קל השנה ואפילו הצלחתי לצום. אני לא מתאמצת. הולך אני צמה. לא הולך אני לא צמה. דווקא הלך. גם יום לפני כן צמתי. סתם לא אכלתי. הכנתי המון אוכל ולא הרגשתי שום צורך לאכול. לא הלכתי ליזכור. העדפתי להיות במיטה. זאת מחאתי על היחס שקבלתי מההורים בחייהם. לא אמרתי קדיש על אמא, לא שלמתי לבית הכנסת שיאמרו עליה קדיש ולא הלכתי ליזכור.
החתולה המליטה 4 גורים בדיוק ביום כיפור. היא לא אולגה. היא חתולה קשה ואני כועסת קצת על הבן שלי שהביא לי אותה. אפילו עם הגורים היא לא נרגעה. חשבתי שזה ירגיע אותה. היא היתה בלתי אפשרית. אני זקוקה לשקט ולא לחתולים שיסתובבו לי בבית. ואף על פי כן לא עקרתי אותה.
ביום הולדתי היינו כאמור במלון הסקוטי. רציתי בכלל ללכת לשם ביום צליחת הכנרת כדי שלא נצטרך לקום בבוקר וננוח אחכ. אבל בסוף הזמנתי ביומולדת. זהו מלון ייחודי. קודם כל האוכל שם לא כשר כך שבארוחות אפשר למצוא נקניקים וגבינות ופירות ים. שנית זוהי פיסת היסטוריה. המלון עבר גלגולים רבים. הוקם כבית חולים, הועבר לבית יולדות ורק בשנים האחרונות הוסב לבית מלון. ב1999 הוקמה בריכה ואגף חדש. הוא נמצא בידי הכנסיה הסקוטית ששמה לה למטרה להמיר יהודים את דתם בתקווה שיום אחד הם יצליחו. עוד פעם wishful thinking. שם הדמות הפעילה הוא דיויד טורנס, היה רופא ידוע בטבריה, הקים את בית החולים, עבר הרבה בחייו...
זהו, ואנחנו באמצע הדרך, עוד פסטיבל הסרטים... אולי עוד פסטיבלים... וזהו... בשנה שעברה גם כן היו הרבה פסטיבלים בחג הזה, האיש החזק למשל. וכשנגמר החג אמרתי: עכשיו נשנס מותנים יש הרבה עבודה... אבל אז בא האירוע המוחי הזה וטרף את הכל. כבר שנה שלמה שאני ככה. הייתי אופטימית. גם הרופאים היו. חשבנו שהנה ציק צק וזה עובר. לא זה לא עבר. זה נעשה יותר גרוע. לא אפרט אבל האקס שראה אותי נזכר שגם סוסון היה ככה. בהתחלה היתה הרבה אופטימיות לגביו. אבל משהשתחרר מבית החולים המצב רק הורע. כאילו לגוף לוקח זמן להכיר במצב החדש. בהתחלה הוא עוד בסדר רק אחכ הוא מכיר בכך שהמוח לא מעצבב יותר את חלקי הגוף האלה. משהו כזה. רק חבל שהוא הזכיר את זה לגבי סוסון. כמעט סלחתי לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@
