החטא ושכרו

החלפת הדעות עם שיר-דמע, בעקבות הפוסט המקאברי והקודר האחרון שלי, הביאה אותי להתעניינות קלה במצב הדמוגרפי הישראלי. לאחר שראיתי איזה זנב כתבה באיזה עיתון, שמתי פעמי למקור הידע השמיימי, הלא הוא האורקל הקרוא למ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ובכן, חברים יקרים, מסתבר שהלמ"ס ראויה לשמה: למה ספרת את זה? המדינה, חברים, משקיעה בבדיקת מדדים ו"אינדיקטורים" (בחיי, הם ממש יודעים עברית! על סמנים שמעתם? זה אפילו לא חידוש של האקדמיה מי יודע כמה) רבים ושונים, ובכללם מחקר על צריכת החלב והדבש.

אבל, אין להלין על הזוטות, במיוחד כשאתרו של המוסד מלא וגדוש בנתונים חשובים.

ובכך, שימו לב לחלוקת האוכלוסיה (היהודית) בישראל, לפי הגדרת עצמה את דתיותה, ב-2009:

 8% חרדים

12% דתיים

13% מסורתיים דתיים

25% "מסורתיים לא כל כך דתיים"

42% חילונים

כמה הערות: קודם כל, יש רוב דתי מסורתי בולט במדינה. תמיד חשבתי אחרת.

דבר שני, נראה שגם הלמ"ס פחדה מתוצאות אלו, ולכן ייצרה חלוקה חדשה, שלא מוכרת לי ממחקרים קודמים או מהגדרות סוציולוגיות - מסורתיים דתיים (ניחא. מי זה? ש"ס? חרדים? דתיים?) ו"מסורתיים לא כל כך דתיים". בכלל "לא כל כך" לא נשמע לי מי יודע מה מדעי, ובעיקר - כל הרעיון במסרותי הוא שהוא אינו שמרן דתי - אלא מסורתי. רוב המסורתיים שאני מכיר יחתמו על "לא כל כך דתי" כי הם באמת לא דתיים. מעניין למה לא כתבו "מסורתיים לא כל כך חילוניים". אבל ברור לי שהצגת נתון של 38 אחוז מסורתיים היה מפחיד מישהו - יש כמעט אחוז שווה של מסורתיים לחילונים, וזה עוד בלי הדתיים.

שלא לדבר על חיתוך הגיל. בני עשרים ומעלה? בפעם האחרונה שאני זוכר, מפקד רשמי שהתמקד בגיל עשרים כגיל בגרות היה במדבר מצרים, בפרשות שקראנו לאחרונה בתורה. בישראל, למיטב ידיעתי, ההגדרה הכללית לאדם בוגר היא 18. אה, נכון. אם היו בודקים מגיל שמונה עשרה התוצאות היו עוד יותר מפחידות. יש יותר דתיים, חרדיים ואפילו מסורתיים בגילאים אלו. הוי, האימה.

אבל נמשיך הלאה. חושד בכשרים (בודאי בלמס"ים) לוקה בגופו, ואני כבר כואב לי הראש.

55% דתיים, 27% מסורתיים, ורק 18 אחוז "לא דתיים" המונח הערבי לחילונים, או שגם ערבי חילוני לא יגדיר את עצמו יאיר לפיד-חילוני-תל אביבי- הולך לעלמא לפעמים, אלא פשוט כ"לא דתי". ואללה, רעיון טוב. נשים, דרך אגב, דתיות יותר מגברים באוכלוסיה הערבית. ביהודית לא מסרו נתון זה.

ומה לגבי עבודה?

ובכן, כאן חתך הגיל הינו 25 עד 54. למה? אלו "גילאי העבודה העיקריים" אליבא דלמ"ס.

אולמרט איבד את האמון שלי. לא יודע האם כדאי לצאת מהארון, אבל די חיבבתי אותו עד עכשיו. אני גם לא סבור שהוא אשם במחדלי לבנון השנייה, אם בכלל היו מחדלים מדיניים כאלו. אני גם לא משוכנע עדיין שהוא מושחת - בודאי טרם שמעתי את חוות דעתו של היועמ"ש על התיקים הפתוחים כלפיו. אבל סוף סוף הגיע גם זמני להצטרף למקהלת רודפי אולמרט. ועל מה? על אודות בחור אחר שגם אותו פעם די חיבבתי.

אם יש דבר טוב שיצא מפרשת קצב, ובכלל זאת מעיסקת הטיעון, הרי זה העובדה שהטרדות מיניות אינן נחשבות לנורמה מותרת לגברים זקנים ובעלי שררה. נכון, לקצב אסור מה שלוויצמן (הטייס האשכנזי והמפא"יניק - שיר דמע, לא להרוג אותי) מותר, אבל גם בהתעלם מאפלייה זו טוב שאנו מבינים שללטף רגל של אישה ללא הסכמה כאשר אתה הבוס שלה, זו לא התנהגות לא נחמדה, אלא עבירה פלילית, שעונשה חמור ומחייבת התפטרות מהתפקיד הממלכתי.

אבל גם הדבר הטוב הזה נעלם כאשר ממנים עבריין מין מורשע למשנה לראש הממשלה. נשיקה, בודאי מול חיילת צעירה, בזמן דיון בממשלה על מלחמה, אינה רק התנהגות ציבורית מזוהמת במיוחד, אלא גם עבירה פלילית. טוב עשו כשהגישו נגד רמון כתב אישום, וטוב עשו כשהרשיעו אותו והענישו אותו. להחזיר אותו לממשלה, לתפקיד מרכזי? לעולם לא.

אם רמון, כפי שאומר אולמרט, חיוני כל כך למדינה - שיתכבד וייעץ לראש הממשלה באופן פרטי. כנבחר ציבור, מייצג עליון של השררה המדינתית - איני מוכן לקבל אותו, ודאי לא מיד לאחר ריצוי עונשו.

וכמובן שאיני יכול להבין את אולמרט, שטען היום שקרא את פסק הדין וראה כי בית המשפט מסכים למינויו של רמון לשר, בדיוק כפי שאיני מבין את אמירת רמון ש"בית המשפט כמעט אמר - מנו אותו לשר" (או בסגנון דומה). שניהם עורכי דין. הם אמורים לדעת לקרוא פסקי דין. זה ממש לא מה שכתוב שם.

המשנה לראש הממשלה, מינוח שגם בימים בתיקונם היה מגוחך בעיני, הופך להיות דקדנטי ומושחת. אם זה המשנה לראש, הראש כנראה גם מסריח.

הצאצא בשבת, ברגע של גילוי לב על הגן (לרוב כל מה שהוא מספר זה: הרבצתי לזה, נתתי מכה לזאתי, בכיתי "אמא אמא"): "לנח הצדיק היה חבר קוראים לו אברהם הצדיק. אברהם הצדיק היה עצוב מאד מאד". אבא מדובב: "למה?" - "כי לא היו לו חברים וגם כאב לו מאד הראש (כך במקור. לא רוצה לחשוב איך הגננת היתה מספרת להם את האמת המרה) והיה חם בחוץ. לבית של אברהם קראו אוהל והיו לו שלוש פתחות, כדי שהרבה אנשימים יוכלו להכנס". ואז? "פתאום באו שלושה אנשים וביקרו את אברהם והוא היה שמח". בשלב זה הפליג הצאצא אל עבר עולם שכולו מנופים מעופפים, פטישים ומברגים, וגם קצת סוכריות ושוקולד, ולא המשיך את הסיפור.

למאותגרים דוסית ביננו, השבת קראו בבתי הכנסת את פרשת וירא, שאכן, עוסקת גם בסיפור אברהם והמלאכים שבאים לבקרו. מעבר לסוגיות המטא-פיזיות שביסוד הסיפור (ממתי מלאכים אוכלים? ואיך בדיוק משתלבת עוגת סולת וחמאה עם בשר? ומה פתאום צריך שלושה מלאכים בתחפושת? ועוד שאלות מתחכמות), הרי שעניין אחד נראה לי ברור:

בחלוקת הרכוש שהיתה בין צאציו של אברהם, אנחנו אולי קיבלנו תורה, בחירה ועוד כמה דברים, אבל כנראה את הכנסת האורחים השארנו אצל הבני דודים. לא שהם מקבלים כל אחד: יש לי תחושה שאם היו מגיעים לאוהל שלהם כמה בחורים שונים - נניח, מתרוממים במובן הלא-מלאכי של המילה - התוצאה היתה לא מכניסת אורחים כלל.

אבל תודו, שאנחנו לא פותחים יותר את בתינו לכל מי שעובר, ושיום בשמש בלי עוברי אורח אינו נחשב אצלנו הפסד, אלא יום שקט שבו לא צריך לסדר את הסלון והמטבח.

הפוסט המלומד שכתבתי על מצעד הגאווה נמחק לי, יחד עם כל קישוריו. אז רק אתמצת: קראתי בעניין את האישה נטולת העקרונות (לינק לנינה. תאמינו לי שעשיתי אבל עכשיו אני עצל) והרגשתי שאני כמוה אבל קצת לא. אני מבין את הדואליות שביחס (לינק לאביעז כהן בNRG יהדות), וגם לא מבין את הכעס הגדול במתכונת שהוצעה טרם אסון חן-יונס. אני מוטרד מהשחיקה המוסרית שלנו שמוכנה להשתמש בילדים פלסטינאים מתים לתירוץ מתח פנימי שולי (אבל גם מבין את הצורך בפעולות ארטילריה מול האויב חסר המוסר בעזה).

בעיקר רציתי לגנות את התקשורת על כך שלקחה מיעוט של מיעוט של מיעוט שולי (המסיתים נגד המצעד היו פלג שולי של העדה החרדית שהיא בעצמה פלג קטן ביהדות החסידית שהיא רק חלק מהיהדות החרדית יחד עם הליטאים והספרדים - ראו אבישי בן חיים המעולה במוסף מעריב) המליכה אותו בראש התנגדות ועשתה "פרופיילינג" לחרדים ששורפים פחי אשפה וזורקים חיתולים. רציתי גם לכתוב על גולן יוכפז אתמול בלילה בשיחה עם הומו תורן, ועל חד צדדיות ועל עוד, אבל עכשיו, ממרומי יום ראשון, הכל נראה כבר פאסה. אני הולך להציל את העולם (בהזדמנות נכתוב) ומשאיר אתכם כאן, חצי תאוותכם בידכם, יחד עם כל עם ישראל. צ'ירס, ותשמרו על עצמכם.