החטא ושכרו

ידידי האהוב אל-עד מצא זמן ביומנו העמוס לכתוב שני פוסטים על פרשת קם, שראויים לקריאה על ידי כולם.

אני, כדרכי, כתבתי תגובה, והיא התארכה, עד שמנגנון התגובות סנט בי כי עברתי את מספר התווים. כמחאה על צנזורת המילים ואפליית המאותגרים-תקצירית כמוני, אני מפרסם את התגובה לכורסת המגיב בפוסט משלי. וכך ארוויח פעמיים: גם אנסה להפעיל את מנגנון ההפניות לפוסט של אל-עד, וגם ארוויח פוסט אצלי ולא יגידו לי שאני עצלן חסר תקנה (אני כן). ובכן:

הפוסטים של אל-עד מהווים סקירה משפטית מעולה, על הפרשה, שמשום מה לא ראיתי באף אחד מהעיתונים. מישהו מתעצל לעשות עבודה שם, או סתם משתפן? שוב מוכח כי הבלוגרים הם העיתונאים החדשים...

שתי הערות: 1. "סודיות". אני לא משוכנע האם המסמכים שקם החזיקה באמת סודיים. ברור כי אין קשר הכרחי בין סיווג פנימי של רשויות הבטחון - שנחוץ, וצריך לכבד - לבין הגדרת המסמך כסודי. נניח שמדובר בפקודה מבצעית מסוימת - ואני מבין שמדובר בפקודות שבוצעו כבר - הרי שלאחר ביצועה, היא אינה פוגעת בבטחון המדינה מי יודע מה.

גם עצם ההוכחה שהמבוקשים נהרגו ב"תיאום מראש", כפי המסמך שהשתמש בו בלאו, אינה פוגעת בבטחון המדינה. להפך: אם אכן הצבא חרג כאן מהוראות המשפטיות הברורות, הרי שחשיפת העובדה מחזקת את בטחון המדינה, והופכת אותה ליותר דמוקרטית, אמינה, וישרה, לא?...

2. "כוונה לפגיעה בבטחון המדינה". האבחנה שאל-עד עושה בין סיבות אידיאולוגיות לבין עצם הכוונה חשובה (ושוב, אני תמה שלא עלתה בפרשנויות השונות בעיתונים), אולם גם כאן לא החלטית ביישומה: האם פרסום פקודות ותוכניות שהיו על מחשב בהכרח מפעיל את הלכת הצפיות? הרי לא מדובר בשרטוטי הכור האטומי, או ברשימת הסוכנים של ישראל בסוריה, או אפילו בסד"כים מעודכנים, לא? המעניין בפרשה זו, לעניות דעתי, היא עצם הסתרתה.

ענת קם עברה עבירה (משמעתית בעיקר) חמורה. יש להעניש אותה (אף אם לא בשנים בכלא). השימוש של הפרקליטות בעבירות חמורות יותר מהנצפה, שמעוררות סערה, היא גם טקטיקה מוכרת (וסבירה) של הפרקליטות. אחרי זה יעשו עיסקת טיעון על העבירה הנמוכה יותר.

אבל ההסתרה של הפרשה ורדיפת העיתונאי לא ברורות לי, ומקורן אינם בפרקליטות אלא בשירותי הבטחון. האם באמת כך ישמור השב"כ על בטחון המדינה? ביצירת בלון עיתונאי שיתפרסם בכל העולם (בעיקר כדי להציל את ישראל וסקרנות חתוליה, ופחות מעניין עולמי), ויביא את שירותי הבטחון של אויבינו לבדוק כל מחשב שאורי בלאו כתב בו צ'טים בארץ בסין? והאם באמת הבטחה של עיתונאי ש"אין עוד חומר" היא הפתרון לדליפה מאסיבית של חומרים מלשכות בכירות? תמהני.

מדגדג לי לכתוב כאן על זה, למרות שלא כתבתי הרבה זמן, וזה סוג של מעילה באמון – ובקשת מחילה, תוך ידיעה ברורה שאחטא שוב בהתעלמות (ואשוב).

שר הבטחון הוציא את ישיבת ההסדר של הרב מלמד מההסדר. נו, טוב. אי אפשר לצפות למשהו אחר מברק, הנתון בצבת בין מחויבותו לבטחון המדינה והשארות בקואליציה (אני דווקא סבור שהוא באמת מאמין בצורך להשאר שם, ולא רק הכסא מושך אותו), לבין המפלגה המתפוררת שלו והביקורת משמאל. הוא היה חייב לעשות משהו שיראה שהוא יותר מביבי נגד המתנחלים – וביבי הקפיא, אז מה נותר לו אם לא להתנגש בישיבות ההסדר?

אי אפשר לצפות גם לדבר מהרב מלמד, שכל כשרונו בתורה כנראה מתגמד מול רצונו בפרובוקציות ואמירות קיצוניות. אני אפילו לא מצפה מהרב מלמד להבין את הכשלון המוסרי שהוא מביא על הציונות הדתית בקריאותיו לסרבנות. הוא נטע זר ומשולח רסן לשושלת. רק דמיינו את הרב צבי יהודה מסרב להפגש עם שר הבטחון של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, ותבינו את הבעיה שברב מלמד.

אבל אפשר גם אפשר להתחלחל ולמחות על דבריו של "קצין בכיר באגף כוח האדם" (למה יש לי תחושה שזה הקצין הבכיר ביותר באותו אגף?) שצוטט ב-Ynet כך: "הרבנים צריכים לדעת שכל מקרה מסוג זה, שהוא פועל יוצא מהחינוך שלהם, יביא להוצאתם מהתוכנית". הוא התייחס כמובן ל"מקרה" של הנפת השלטים שבה היו מעורבים (גם) תלמידי הישיבה.

נניח שהבעיה של ברק – והרמטכ"ל, וראש אכ"א – היא שיש להוציא את הישיבה משום שראשה מעודד לסרבנות. אפשר להתווכח על העמדה הזו. אפשר לנסות להשוות בין ראש ישיבה למרצה באוניברסיטה ולדון בגבולות חופש הביטוי האקדמי והלמדני. אפשר כמובן גם להסביר שראש ישיבה עדיף על מרצה – בסמכותו, בכוחו כלפי התלמידים, ובערכים שהוא אמור ללמד מעבר להרצאות אקדמיות גרידא. אבל אי אפשר לאיים על תלמידי ישיבות ההסדר בצורה הזו. מה שאומר הציטוט הוא לא "נדיח רבנים שהם ראשי ישיבות שקוראים לסרבנות" – עם זה אפשר עוד (בקושי) לחיות בשלום. הציטוט הזה משמעותו – נפגע בישיבות שתלמידים שמשויכים אליהם קוראים לסרבנות (=מפגינים ומביעים עמדה). קריאה כזו שקולה לאיום כלפי מוסד אקדמי לפיו אם כמה מתלמידיו יסרחו – הרי שהוא יסגר (תארו לעצמכם איך יתקבל טיעון כזה כלפי סגירת אוניברסיטה בשטחים, אבל זו באמת פלנטה אחרת). קריאה כזו היא סתימת פיות, והיא חושפת מניעים שלילים, פסולים, ובלתי מקובלים בפעולת ההתנתקות מישיבת הר ברכה.

זה כמובן הרבה יותר חמור מפעולה שנעשית בשל פעולה של הרב, שהוא הוא המוסד, הרוח החיה בו, וקובע המדיניות שלו. זה איום על תלמידים בעונש קולקטיבי. "פועל יוצא מהחינוך שלהם"? הפועל היוצא מהדברים שלך, הדובר העלום והבכיר באגף כח אדם, הוא חמור הרבה יותר מסרבנות. הנזק המוסרי בו משמעותי יותר מבודדים שפועלים בצורה לא הגיונית ולא מוסרית. הנזק המוסרי בו הוא בהכנסתו של צה"ל למשטור דעות. הנזק הדמוקרטי בו הוא בחריגה בולטת של צה"ל ממטרותיו. הנזק האמיתי בו הוא בתחילה בתהליך איום, שאולי פספסתי אותו עד עכשיו – ואומר אותו בבוטות הכי גסה: קצינים שמאלנים מנסים לכפות על חיילים את העמדות שלהם, ומאיימים בכוחו של הצבא בכך. אין גרוע מזה.

אני לא קורא לברק לחזור בו מההחלטה להוציא את הר ברכה מההסדר. עד שהרב מלמד לא יתמודד עם האחריות שלו כרב ומחנך, הוא אינו ראוי אכן לעמוד בראש ישיבת הסדר. אבל אני קורא לברק לעשות סדר בצבא. קצין שאומר דברים כאלו אינו ראוי סתם לנזיפה. הוא ראוי להדחה ולקלון בכיכר העיר, למען יראו וייראו, למען לא יעלה איש על הדעת שקציני צה"ל משתמשים בכוחם לכפיית דעות פוליטית.

טוב לחזור. חופשת פסח (Spring Break?) ויש כמה דקות. גם האכזבות הפוליטיות של מערכת הבחירות הנוכחית (לא, אני לא מתכוון דווקא לנתניהו וממשלתו) גורמות לצורך לצלול לכאן לעוד רגע, שוב.

מוסף "השבוע" של הארץ, ביום שישי האחרון, הציג כתבה יחסית יוצאת דופן של עמוס הראל ואבי יששכרוף. יוצאת דופן לא בשל המיקום של עיתונאים מוכשרים אלו בחזית המוסף, או בשל העיסוק בנושאים צבאיים. יוצאת דופן בשל כיוון הסיקור: ראיונות ותיאור עבודתם של כמה חיילים ביחידת דובדבן, שנוטים ברובם לשבח ולא לגנאי.  

הטריגר של הכתבה הוא - כפי שמופיע בכותרת: "ידיעה קטנה בעיתון" שסיפרה על "צל"ש שקיבלו שלושה לוחמים...בגין המנעות מפגיעה באזרחים שלא לצורך". וכאן נפרשת בפני קוראי הארץ - ההמומים אולי - מסכת עובדות ותיאורים על הנסיונות הנואשים של חיילי היחידה וצה"ל בכלל להמנע מסיכון חיים במסגרת הלחימה בטרור.

לא, אני לא רוצה להשתמש בכתבה בנוסח של "הנה חדשות טובות, למה בעיתון תמיד כותבים את החדשות הרעות ולא הטובות". אין טעם להתמודד עם הטיעון של - טוב, אדם נשך כלב זה מעניין, כלב נשך אדם זה לא. אני גם לא רוצה להלקות את כל החושפים פרשיות התנהגות מוסרית מעוותת של חיילי צה"ל (בין אם החשיפות נכונות או לא). דעתי היא שגם כאשר אין ביסוס מספיק ודאי לכתבות כאלו, ראוי שהם יעשו. זוהי חובתו העיתונאית של האדם שאליו התגלגלו הידיעות. ולא, עופר שלח לא היה צריך לבדוק יותר משבדק - לדבריו - את תיאורי החיילים על הדברים שקרו ב"עופרת יצוקה". הוא צריך לפרסם, לא להכין כתב אישום בבית משפט. גם אם אלו היו "שמועות לא מבוססות" - טוב עשו שלח ודרוקר שפירסמו, טוב עשה צה"ל שבדק (והכחיש).

אני רוצה להסב את תשומת הלב של קוראי המועטים לנקודה אחת: המשמעות של עבודת צה"ל בהקשר זה היא חורגת מביצוע מקצועי של עבודה. היא חורגת מהצל"ש. היא קשורה לעניין אחד, שמספרים החיילים בכתבה: "בצבא אחר היו קוברים אותם בחדר...מגיעים אלינו לוחמים מיחידות מיוחדות בצבאות זרים והם לא מצליחים להבין אותנו". נראה, כי להתקפות מבית ומחוץ על מוסריותו של צה"ל במלחמה בטרור (או, בשם האחר שלה - במלחמה בפלסטינים ובאיראן וגרורותיה) יש תוצאה מעניינת. צה"ל הגיע לנקודה בה הוא מוכן לעשות הרבה, הרבה מאד, אולי אפילו יותר מהצפוי ומהסביר, כדי להמנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית שאינה לוחמת (המונח חפה מפשע בעייתי פה: צריך לזכור שכל המלחמה בטרור, או לפחות חיסול ועצירת מבוקשים בתוכה, נעשית לפי סטנדרטי ראיות מודיעיניים / מנהליים ולא לפי רמת ההוכחה הדרושה בהליך פלילי רגיל במדינה דמוקרטית, ועל זה אני כותב במקום אחר).  המגמה הזו יותר משמעותית ממה שחושבים. זה לא רק רפלקס תגובה להתקפות, התאמה של הפעילות לאיומים המדיניים והתקשורתיים שמציבה "בעיית הפגיעה באזרחים". זה גם התקדמות לכיוון אחר. המדע הבדיוני הזה, במונחים מוסריים, של צבא שמוכן להגן בגופו על אוכלוסיה עוינת שאינה חלק מהאזרחים של המדינה אותה הוא משרת, ומוכן לשלם אפילו מחיר דמים על זה, הוא גם מימוש אחד, כמעט יחיד, של הגדרת מדינת ישראל.

המתח בין הגדרת היהודית לדמוקרטית כבר נשחק עד תום. שאלת ההגדרה היהודית ומשמעותה - במערכת המשפטית, השלטונית, ביחסי דת ומדינה, או סתם בהסדרת הכניסה וההתאזרחות במדינה, גם היא כבר המאיסה את עצמה על העוסקים בתחום ועל אלו שלא. אבל הנה הצעה אחת להגדרה הזו: מדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינה שמוכנה לעשות הכל, כולל פגיעה בחייליה שלה, כדי שסתם בני אדם - גם לא אלו שהם חלק מאותה מדינה - לא יפגעו. מדינה דמוקרטית שומרת, לפי הקונבנציות הרגילות, על זכויות החיים בה (רוב או מיעוט) תוך כדי עמידה בכללים בינלאומיים רפים למדי של חוקי המלחמה והשליטה באוכלוסיה בשטחים המוחזקים צבאית. זה, אם נשאיל ביטוי מזירה רותחת אחרת, ה"בדיעבד". מדינה יהודית ודמוקרטית עושה זאת מלכתחילה, תוך קידוש העניין. אנחנו מוכנים להפגע, ובלבד שאישה אחת וילדיה לא יפגעו במסגרת פעולת השיטור והמלחמה שלנו בפושעים רצחניים. אנחנו מוכנים גם אם האישה היא אישתו של המבוקש, וגם אם המבוקש משתמש בה כמגן אנושי (כפי שמספר אחד החיילים בכתבה. מבוקש אחר מתואר כמי שנתן אגרוף לאישתו רגע לפני שנתפס. תגידו, כל המבוקשים גם לא נשואים באושר, או שזו מזימה של דובר צה"ל לתאר את האויב כלא אנושי?), וגם אם החיילים יכולים להפגע בעקבות כך. מדינה יהודית ודמוקרטית עושה את זה, במוצהר. בגאווה.

כמובן, יבואו הצדקנים ויגידו - למה זה יהודי בכלל? והרי היהדות היא דת של "השכם להורגו", לא? והרי דמם של המבוקשים, וילדיהם, ונשותיהם, וכל הקרובים להם, הותר על ידי רב כזה או אחר, באשר הם "הערבים הרעים" (כפי שאמר היום הצאצא בחולפנו על פני אום אל פאחם ומסגדיה. הוא גם שאל מי זה שהביא את "המסגד המערבי" הזה לאמצע הצפון מירושלים עיר הקודש). למרות הציפיה, אין לי צורך להביא ציטוטים או אסמכתאות. כל מי שעיניו בראשו מבין את החמלה היהודית לגילוי של חיים כלשהו. את דיני הנפשות העדינים, את דיני הממונות המתקדמים, את זכויות האדם המובלעות. גם אבירי זכויות האדם לקחו חלק מתפיסתם מהמסורת היודאו-נוצרית, אם נערב שילושים זרים כאן (וזה לא אני אמרתי). אבל גם מי שלא, יזכור שיהודית אינה רק ההלכה והמשפט העברי, או אפילו האמונה היהודית. יהודית זה גם ההסטוריה של עם זה. יהודית זה גם הערכים של ניצולי השואה, למשל (וגם פרעות אחרות): לגמור את הכל מהצלחת, לשמור אוכל בארונות, ולא להרוג נשים ערביות שמתחבאות בבוידם מפחד המשטרה.

יהודית ודמוקרטית: מתגוננת, אלימה לעיתים, אבל מדויקת, לא מתפרעת, אצילה.