תקשיבוו זה בעיקרון אבל יש אחרי זה פרק מסכםם אז ממש חשוב שמחק בלילה תיכנסו שוווב!!
"את
נוסעת?" הוא הציץ לתוך החדר שלה.
"משהו קרה. אנחנו חוזרים
הביתה"
"אז זהו ככה.. לא נראה אותך
יותר?"
"אני מצתערת. ביל אני לא יכולה
לעשות את זה. אני לא רוצה להתמודד עם אח שלך עכשיו"
הוא ראה שירדה לה דימעה על הלחי ושהיא
ישר ניגבה אותה אז שיחק כאילו לא ראה. הוא רק חיבק אותה, חיבוק ארוך וחם כזה
"הוא אוהב אותך" הוא לחש לה באוזן.
היא העדיפה להתעלם, כאילו לא שמעה בכדי
לא להתמודד עם הידיעה שהוא אוהב אותה.
"אני צריכה לצאת אני מצתערת"
הוא יצא מהחדר והתחיל ללכת לכיוון היציאה מהמלון. היא הסתכלה עליו יוצא לא יכלה
להוריד ממנו את העיניים שלה.
בלי שסול ידעה.. אחרי שהיא עלתה למעלה
לסדר. ורוניקה נסעה לבית של ביל וטום.
היא מצאה שם את טום.
"היא שלחה אותך?" הוא נמצע
כועס.
"לא, אבל אנחנו נוסעות. היה
סיבוכים בבית. חשבתי שתרצה לדעת אולי תרצה לדבר איתה פעם אחרונה לפני שהיא
נוסעת"
"לא אני לא. עדיף שככה במילא אני
לא אראה אותה יותר. אם אני ילך להיפרד רק יהיה לי יותר קשה"
"אני רק באתי לומר לך תעשה עם זה
מה שבא לך" היא קצת כעסה, היא חשבה.. העברת איתה לילה, גרמת לה להתאהב בך,
התאהבת בה ואפילו לא תיפרד ממנה?! אבל היא לא אמרה לו את זה היא נכנסה למכונית
ונסעה.
הם כולם עלו למטוס מוכנים לטוס.
"רגע!" צעקה סול "אני
חייבת לרדת" הלחיים שלה היו אדומות היא לא הצליחה לעצור את השיטפון של הדמעות
שירד לה מהעיניים.
"אין דבר כזה" רובין כעס
עליה.
"תיתן לה לרדת עכשיו!"
ורוניקה הרימה את הקול. היא נשמע תקיפה.
"סליחה, ילדה חוצפנית" הוא
פנה לורוניקה.
בנתיים סול ניצלה את המריבה שנפתחה בין
השניים ורצה למטה, היה לה מזל כי עוד לו העלו את המדרגות של היציאה מהמטוס.
היא נכנסה למכונית שלה והתחילה לנסוע, היא
נסעה כל כך מהר היא רצתה להגיע אליו כבר..
100 120
140 160 170
הראה המד מהירות במכונית שלה היא האיצה...
היא לא ראתה את ה מכונית הזאת. היא לא
ראתה אותה בכלל. בסיבוב המכונית גם לא ראתה את המכונית שלה.
"יש לה מזל שהיא חייה" אמרה
האחות לורוניקה שנשברה.
ורוניקה ישבה על המיטה שלה ראתה אותה
שוכבת שם חסרת אונים, חסרת צבע.
והיא שכבה במיטת בית החולים. היא
התעוררה כאב לה כל הגוף. היא הרגישה כאילו מוחצים את הגוף. היא ראתה את ורוניקה שנרדמה
על הספה שבחדר העיניים שלה היו אדומות ונפוחות כאילו בכתה ימים.
ורוניקה התעוררה וראתה את עיניה של סול
זזות ממקום למקום.
"סיסי שלי! קמת! אני לא
מאמינה" היא התחילה לבכות שוב.
"כמה זמן אני כבר כאן?" היא
שאלה בקול חלש כאב לה אפילו לנשום כאב לה.
"בערך 8 שעות. אבל יהיה בסדר.
הרופא אמר שמחר ישחררו אותך והכל יהיה בסדר"
"מישהו בא לבקר אותי"
"טום כנראה לו יודע. התקשרתי אליו
לנייד והוא לא ענה"
"לא התכוונתי אליו.. זה בסדר..
כאילו זה לא חשוב" היא אמרה למרות שהידיעה שהוא לא בא כאב לה יותר מאשר כל
הכאב שהרגישה בגופה.
בבוקר הרופא נכנס לחדר "אני צריך
רק שתחתמי לי כאן ואז את תשתחררי"
בטח שהיא רצתה לצאת מהבית חולים המדכא
אבל היא ידעה שבשנייה שהיא תצא מבית החולים היא תיכנס למכונית ואז למטוס ומשם
הביתה והיא לא תראה את טום יותר בחיים.
היא חתמה לו ודימעה קטנה נפלה על דף
השחרור.
ורוניקה הביאה לה כמה בגדים ואיפור..
היא הלבישה אותה איפרה אותה אפילו סידרה לה את השיער ועזרה לה לצאת מהחדר. כשהן
נכנסו למטוס, סול התחילה לבכות שוב.
ורוניקה הסתכלה עליה במבט הכי מבין.
"אני רק רוצה להגיע הביתה" סול
אמרה.
"אני יודעת בובה שלי. תישני קצת
אולי יהיה לך יותר טוב"
הם נחתו בניו יורק. ירדו מהמטוס ונכנסו
למכונית. הדרך הייתה קצת ארוכה משהו כמו שעה. היא הסתכלה מהחלון על האנשים
שעוברים. על הבניינים. הכל נראה לה שונה כאילו לא הייתה שם כמה שנים. כשראתה את
הבית מרחוק הרגישה הקלה. היא נכנסה לבית והרגישה תחושה חמה וביתית. תמיד היא הייתה
שמחה לחזור הביתה. היא ישבה בסלון הסתכלה בטלויזיה, הכל היה טלנובלות.
היא הרימה את הטלפון וחייגה את הטלפון
של טום. הוא לא ענה לה.
'זהו זה נגמר לגמרי' היא אמרה לעצמה.
ורוניקה שישבה לידה ניגבה לה את הלחיים
שאדומות שהיו מלאות בדמעות.
"יהיה מישהו חדש, זה יעבור"
היא נכנסה לחדר אמבטיה ועשתה אמבטיה
ארוכה ומרגיעה היא הייתה שם שעתיים אולי יותר היא איבדה תחושת זמן בתוך המים.
היא נכנסה לחדר שלה..
"כמה זמן צריך לחכות לך?"
"אני לא מאמינה שאתה כאן" היא
בקושי יכלה להתגבר על השמחה שהרגישה באותו רגע.
הוא נישק אותה והיא הרגישה שזה כל מה
שהיא צריכה בחיים היא הייתה כל כך מאושרת.
היא קמה בבוקר עם חיוך כל כך גדול על
הפנים היא הסתכלה לצד השני של המיטה.. ואז היא הבינה.
זה היה חלום..
ובננות אני ממש מקווה לראותותכן במפגשש
אוהבתותכן 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
