תעודת בגרות

לאורך השנים בכתיבת הבלוג, אני קוראת ואני מחסירה פעימה בכל פעם מחדש. 

אני יושבת מול המסך הזה/מסכים אחרים בבית ואני מדמיינת ילדונת בת 12,13,14,15,16 כותבת בכל פעם מחדש על רע ועל מעט מאוד טוב. 

על חצאי תקופות בהם השמש זרחה, ועל רוב הזמן בו היא מתמודדת בין מכות של פרחות לבין מכות בבית. 

הכל היה רחוק ממנה מרחק שנות אור כשעוד הייתה ילדה קטנה ותמימה שבסה"כ עלתה לארץ בגיל 2 וניסתה להשתלב. 

המון פעמים כשאני כותבת את הסיפור המלא ככה לעצמי, מעבר לכאב שחודר עמוק כמו להביט במראה או בסרט (סיוט) חייך בLIVE.

בכל אופן, אני מסתכלת על עצמי מהצד ונמאס לי לרחם על עצמי שנים של מלחמה נגד הרחמים הובילו למסקנה אחת : אני מעדיפה לשתוק.

לשתוק בכל מובן המילה, בכל חומרת המילה, בכל המשתמע מכך. לא יודעת אם אני מצליחה להבין ילדים/בני נוער אחרים ששותקים, אבל אני מצליחה בפעם היחידה בחיי להבין את עצמי ולהגיד לעצמי- בגיל ההוא זה יכל היה להיגמר גרוע יותר. 

ואולי אני מגזימה ואולי כמו שכולם אומרים "חיכית יותר מידי שנים את כבר מבוגרת גברת!" ואני עדיין שונאת שקוראים לי "גברת" כי אחרי הכל אני עדיין עלמה. אני הולכת סחור סחור כי בעצם גם אני עדיין לא סגורה על מה לספר ומה להגיד והכל מבולבל ונכתב כשעוד הכל די חם מהתנור. 

עדיין לא נרגעו הרוחות, ואני, שתמיד חיפשתי לי דמות לברוח אליה, גבר בד"כ מוצאת את עצמי נואשת מול מסך ההודעות יודעת שאין מצב שאני ירשום לו כמה שאני אומללה. וכל מה שבא לי זה להטביע את יגוני בכמה כוסות של וודקה זולה להשתכר לבכות ולברוח. לא שאני חושבת שהבריחה היא הפתרון, 

אבל הבריחה היא ללא ספק מוצא מהמחשבה העגומה שיום אחד אני יעלים את מה שעבר עלי, ישכח, ידחיק, ויעביר את זה לילדים שלי,

לעבודה, לחיים, ישתגע. לא רוצה שיסתכלו עלי בתור מישהי "שעברה התעללות" ושיפטו אותי על זה לטוב ולרע. הדבר היחידי שאני רוצה זה באמת להניח ללב שלי להתפרק, שמי צריך לשלם יישלם כבר ואני יוכל לנוח ולהמשיך בחיי הלאה מבלי להרגיש חרדות נטישה. מבלי לחשוש שיום אחד אני ישאר לבד. 

מבלי לפחד מהעובדה כי לעולם לא יהיה לי חבר רציני וכל מי או מה שירצו ממני זה סקס מזדמן. הכי חשוב לי שאני לא יצטרך להיות בתוך מערבולת של סימני שאלה גדולים מידי שימנעו ממני להמשיך הלאה ויכבלו אותי למיטה לשבת ולהסיק מסקנות שעללות לפגוע בי. אז אמרתם טיפול פסיכולוגי? אמרתם התערבות ממשלתית. זה לא ה"פחד" שהם יהיו מאחורי סורג ובריח, גם לא הפחד ממה שאחרים יגידו (הרוב יודעים) התקפי הזעם של אימא הפכו אותה לבן אדם שמסוגל לפגוע בעצמו בלי הפסקה בגלל הכאב. בגלל הבכי, אבל היא מעולם לא עשתה צעד בכדי להפסיק את זה וזה הפחד שלי להיבלע למקום הזה גם. אז לחשוף? להשאיר את הכל סגור? לכתוב פעם ספר בעילום שם לחבר'ה שמרגישים כמוני? לנצח את הפחדים של עצמי באמצעות בריחה בלתי פוסקת מהמציאות? אולי לנסות סמים? לצרוך אלכוהול ללא הפסקה? ריבונו של עולם! אני שמאמינה בך למרות היותי מחללת שבת, ולמרות שאיני שומרת על מצוות הצניעות לרוב, עדיין מדברת אלייך בכל פעם גם כשטוב וגם כשרע. יודעת להודות על הטוב ולבקש להפחית מהרע. אני שישבתי שעות על גבי שעות בניסיונות להביע את עצמי בכתב בסיפור שלי עדיין תקועה איפשהו בתהליך עצמו מזכירה לי את עצמי ואת המציאות הכואבת רוצה שתגעל אותי כבר מייסורי ותתן לי לפחות להפסיק לבכות ולהגיע למצב שבו אני נראית ונשמעת ומתבטאת כמו שאני מתבטאת. נמאס לי שאנשים מפחדים שעוד צעד אני יתאבד, או עוד חצי פסיעה אני רגל אחת בדרך לאחד ממוסדות הנפש. נמאס לי שחברות שלי חושבות שהכל עניין של זמן וגם זה יעבור הן מנסות לשדל אותי להתעלם מהכל ופשוט לקום וללכת. אני כותבת כאן עירבובים שלמים, עשרות הגיגים שאין לי מושג איך הם מתחברים אחד לשני אבל כולם מראים סימני מצוקה שכבר אין לי כוח להתייחס אליהם, אין לי סבלנות לנתח אותם והקושי הזה.. הקושי לסדר את הדברים מבלי לספר בדיוק מה קרה גורם לי להשפיל מבט ולהגיד "נכשלתי". הרי כל החיים סופרים לי את הנכשלים אני תמיד הכבשה השחורה תרתי משמע. אני תמיד אבודה כ"כ במקומות שהייתי אמורה למצוא את עצמי בקלות. אני מרגישה כמה שמשקרים לי, כמה שמנצלים אותי, ואני פגועה מכולם, רגשית, פיזית, נפשית. אני מתחילה לשנוא יותר ויותר את התקופה התלאביבית ובעצם כבר בראש מתכננת איך אני הולכת לשתות את כל הבר ב"חתול והכלב" הלילה. איך המחשבות יהפכו למעשים ואיך למרות שאני כבר אבודה אני ייקח את עצמי לעוד לילה של סטוץ מזדמן כי כבר נמאס לי לנסות להחזיר אליי את האהבה הישנה. איך אני לא רוצה להגיע למצב בו אני מתפרקת מבכי צורם תוך כדי שהוא מחבק אותי חזק ומבטיח לי במקום שהוא יהיה כאן, שהכל יהיה בסדר.ואני כ"כ שונאת את המילים האלה "הכל - יהיה בסדר" צמד מילים מטומטם חסר תכלית בעליל.הרי כלום לא באמת יהיה בסדר. הגורל כתוב אין להתכווח איתו ובמקום שאני יוולד העשירה או המוצלחת נולדתי הבלונדינית שטנית המלאה שבוכה כל היום עם עיניים נפוחות מיידי ובית שהרוס ואימא שמנסה להתאבד, ועכשיו אחרי שגם אני חשבתי על זה, וכל כדורי הרטלין ומליון תקופות מתערבבות לי בראש ילדות-התבגרות, גברים. תמונות שגורמות לי להבין למה אני עדיין כותבת את הסיפור שלי ולמה חשוב לי כ"כ שהוא ייצא לאור, ובמקום מסוים אולי זה מה שמחזיק אותי. הדמויות שאין ספק שבכל אחת מהן יש משהו ממני, לפחות ב 4 הראשונות. זה מוכיח לי מצד אחד "כמה אני חזקה" ומצד שני כמה אני אומללה שזה גורלי לעבור את כל זה. די הנה זה שוב, שוב הרחמים העצמיים הארורים האלה. שוב הרגעים האלה שאני מרגישה כ"כ מכוערת אבל לא מוותרת על זה שהיום דווקא היום אני חייבת לצאת ולשכוח שהוא קיים. האם להשאיר את הטלפון בבית? האם בטוח לעזוב את הבית דווקא כשהכל טובע? האם בכלל זה בסדר שאני כותבת את הדברים כאלה בצורה לא ברורה שאולי אח"כ יבינו.. זה כבר לא באמת משנה. כשבן אדם מחליט משהו הוא כנראה סגור על זה והוא יפעל למען המטרה הזאת, כל הלבטים רק מוכיחים כי הבריחה של האדם היא הבחירה הנכונה בעקבות סיבות שונות ל"למה" עדיף ש.. 

לפעמים העיניים שלי סגורות מידי, ולפעמים אני מרגישה איך בא לי לאטום לכולם את האוזניים שישכחו מהכל. ואני שונאת את הילדים האלה המאושרים שהולכים עם האבות שלהם בדילוגים ואת הבנות שמעריצות את אבא שלהם כי הוא כזה "מוווושלם" ובעצם אני כ"כ מקנאה. כ"כ.

קנאה לבנה ואכזרית למדי.

ואז אני שואלת את עצמי אם ללכת להציל את אימא ממשאלת המוות שלה? או בעצם לתת לה לגעול את עצמה עם כל הכאב מיסוריה וברור לי שאני רוצה וצריכה שהיא תחייה אבל הראש שלי כ"כ מבולבל שאני בעצמי לא יודעת אם לחיות או לתת לגורל לעשת את שלו למרות שמאז שחזרתי לעצמי קצת הצלחתי לפחד מהמוות.

ואני מנקאה בכל האדישים למינהם,אפילו בצבועים. לפעמים, או בעצם תמיד:

עדיף להיות חרא - כי על חרא לא דורכים.

פוסט שמתאים באופן אירוני לשנת 2008, והנה אנחנו ב 2013 תכף 14 עצוב.