קטע מתוך הספר "אנורקסית שלי"/אורלי פוקס-ברקוביץ
היא עלתה כמעט כל שעה על המשקל, כאילו חשבה שהריקוד האירובי שתרקוד בטח יוריד עוד כמה גרמים במשקלה. עלתה וירדה כמו משוגעת.
טרחתי בהכנת ארוחת הערב, לפי התפריט של יפה. השתדלתי לא לחרוג ממנו, לפעמים קצת לגוון שלא יימאס, אך להיות עקבית, חשבתי לעצמי.
בואו לאכול קראתי, האוכל מוכן.
באים באים, אמרה מיטל.
מה זה האוכל הזה- שאלה מיטל. מה כולנו בעונש? היא רוצה המשוגעת לעשות דיאטה שתעשה, תניחי לנו, אנחנו רוצים אוכל טעים ומשמין.
די מיטל תפסיקי, את ממש לא הוגנת, אמרתי.
איכס, צעקה שני, מה אני יאכל פה, אני לא אוהבת כלום, אני רוצה את הקורנפלקס כריות שלי או את הפרוסה עם השוקולד פרה, אם לא אני לא אוכלת.
תרגעי, ילדה, לא יקרה לך כלום אם תאכלי אוכל בריא, אמרתי.
לא רוצה, פסקה הקטנה נחרצות, מה שאני אוכלת טעים ולא רוצה בריא.
יו, איזה מעייפים אתם צעקתי, כבר היה עדיף לי לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, לפחות לא הייתי רואה ולא הייתי מתעצבנת. רק תלונות יש לכם.
ליאת ישבה ובהתה באוכל. לא ממש בא לה לאכול, היה ברור לי שהיא אוכלת ולא נהנית מעצם האכילה. היא שמה קצת מכל דבר בצלחת ומרחה את הזמן.
שיו, כמה זמן לוקח לה לאכול, כבר אני אוכלת יותר מהר, צחקה שני.
יופי לך, מה אנחנו עושים תחרות אוכל. רוצה גביע שאלה בציניות?
כולם סיימו את ארוחתם וליאת עדיין נשארה במטבח לבדה.
לא אהבתי את העניין שליאת נשארה לאכול לבד במטבח, ליתר דיוק גם לא ממש סמכתי עליה בענייני האוכל בזמן האחרון.סיימת? תבואי להראות לי צלחת ריקה, אמרתי.טוב?
באמת את לא רצינית נכון? מה את חושבת שאני שני או מיטל?
אמרתי משהו לא? מה קשה להבין? כן, בעניין האוכל את יותר גרועה משני ומיטל, למען האמת את צריך להשגיח עליך כמו על תינוק קטן.
טוב, טוב, אני אראה לך צלחת ריקה מרוצה? את לא סומכת עלי בזמן האחרון ולא מאמינה בי נכון?
נכון.מעבר לזה, תדברי אלי יפה, ותורידי טונים, אמרתי אני לא חברה שלך אני אמא שלך, תדברי אלי בכבוד הראוי.
הבנתי אמרה, ומשכה את הזמן עד שסיימה את האוכל, או ליתר דיוק מרחה את הזמן.
היא שהתה במטבח עוד עשרים דקות נוספות. לא חשבתי לעקוב אחריה ולראות מה היא עושה, למרות שהיו המון חששות בליבי, רציתי מאוד להאמין שהיא לא עושה שטויות.
הנה צלחת ריקה. תודה אמא היה טעים, שבעתי.
היא פנתה לכיוון השירותים ואחרי כמה דקות שוב פנתה לחדר השינה שם שכב לו בפינה בצד המשקל, שהיה כה מאיים בשבילה. היא עלתה שוב על המשקל שהיה עקשן והתעקש על אותו משקל מקודם. היא עלתה וירדה עלתה וירדה כמו במין מתקן בגן השעשועים או בלונה פארק, כל פעם מכוונת את הכפתור ומאפסת אותו, חושבת אולי המשקל קצת התבלבל.היא החלה לפשוט את בגדיה, אולי זה קצת מעלה כמה גרמים.
אוי איזה יופי, קילו פחות, צהלה.
היא העלתה חיוך קטן על פניה, חיוך ממזרי של ניצחון, כאילו אומרת אתם רואים הראיתי לכם.
למחרת גמלה בליבי החלטה, להעיף את המשקל מהבית. הוא היווה סכנה ואיום לגביי, הילדה כל הזמן עסוקה בלעלות ולהישקל, לא מצא חן בעיני הדבר.
מיד בבוקר מוקדם לפני שיצאתי לעבודתי, שמתי את המשקל בתוך שקית והורדתי אותו עם שקית הזבל הביתי.
נסעתי לעבודתי כמדי יום, היום הראש שלי קצת לא היה בעבודה, חשבתי על כל מה שקורה עם ליאתי, הייתי מאוד טרודה ומודאגת. לא אהבתי את מה שקורה איתה. היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר ואנחנו מתחילים לאבד שליטה אך עדיין לא ידעתי עד כמה חמור העניין.
בשעה 10:00 צלצל הטלפון הנייד. ליאת, כמה צפוי, היתה מעברו השני של הקו. מה קורה ילדה שאלתי? למרות שידעתי בדיוק למה היא מצלצלת אלי. אמא , מה קרה למשקל? איפה שמת אותו?
בפח, אמרתי לה, אין יותר משקל בבית.
איך עשית לי דבר כזה? השתגעת? איך אני אדע עכשיו כמה עליתי או ירדתי.
אין בעיה תדעי, פעם בשבוע או שבועיים כשנלך ליפה הדיאטיקנית.
זה המון זמן שבוע או שבועיים אמרה.אני לא אוכל לדעת עכשיו אם מה שאני אוכלת עוזר לי לרדת במשקל או לא ואם התפריט שלה בסדר.
אל תדאגי, יפה כבר תגיד לך מה בסדר או לא ואם תראה לנכון תפחית בתפריט או תוסיף.
בעבר פורסמו קטעים נוספים מהספר, הספר יצא לאור וניתן לרכוש אותו בחנויות "צומת ספרים" ו"סטימצקי".
נחמד מאוד להאשים אותנו בכך שאנחנו לא מפרסמות פוסטים, עוד יותר נחמד אם יהיו לנו פוסטים לפרסם לכן כשתתחילו לשלוח, נפרסם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
