הסלון

הרעיון להכשיר את יורש העצר הצעיר של בריטניה לתפקידו העתידי כמלך, אולי נשמע מעט הזוי, אבל ביננו לא היה

מזיק בכלל לפוליטיקאים שלנו. איזו תכנית הכשרה הייתם מציעים לאולמרט? ומי מהפוליטיקאים שלנו בכלל היה שורד

תכנית כזאת? ואולי זה ממש לטובה?

בריינסוטרמינג לתוך הלילה במשרד היח"צנות של רה"מ. שיחה שלא הייתה:

יח"צן א': טוב חבר'ה, אתם מכירים את המשימה-כבר אי אפשר להגיד יותר שמשחררים רק מחבלים בלי דם על הידיים. אנחנו צריכים למצוא ניסוח חדש שירגיע את הציבור מפני השחרור המתקרב של המחבלים! רעיונות, מישהו?

יח"צן א': מישהו? מישהו? לא? טוב, אני אתחיל. אולי נביא את משפחות החיילים לפוטו אפ עם רה"מ? תמונה שווה אלף מילים, לא?

יח"צן ב': לא נראה לי, יגידו שזה ניצול ציני של המשפחות. אולי נספין את העניין כהקדמה? חלק ראשון לעסקת שליט?

יח"צן ג': בטח, בטח, אבל זה לא מספיק וחוץ מזה, אחרי זה עוד ידרשו מרה"מ לשחרר את שליט באמת! לא כדאי שנפתח ציפיות, אה?

יח"צן ד': צריך לסובב את זה כחלק מהדברות גדולה יותר.

יח"צן א': חבר'ה! חבר'ה! באמת! קדימה, רעיונות מקוריים יותר. מה קרה? תתעוררו!

יח"צן ג': צריך להדליף שמדובר במחבלים "קטנים".

יח"צן ד': קטנים? מה זה?

יח"צן ג': נו, נגיד כאלו שנשפטו ל-15 שנה וכבר ריצו 10, או 12. כך שבעצם ממילא היינו משחררים אותם עוד מעט.

יח"צן ד': וזה נכון?

יח"צן א': חבר'ה! חבר'ה! להתמקד, אני מבקש מכם! לא לצחוק עליו, זה לא יפה. נו, עוד רעיונות, קדימה!

יח"צן ב': התקשורת ממש אוהבת לכתוב על קונסיפרציות בקדימה, לא? בואו נמכור להם את רה"מ כלוחם אמיץ.

יח"צן ג': לוחם אמיץ??

יח"צן ב' (נעמד): אל תפריע! לוחם אמיץ שעומד בדד מול המפלגה העוינת שלו, נאבק להשיב את הבנים הביתה.

יח"צן ג': גמרת להתפייט? יאללה! יאללה! אפילו התקשורת לא תקנה את השטויות האלה.

יח"צן א': נראה לי שאתם לא בפוקוס אנשים. צריך להרגיע את הציבור שאנחנו לא משחררים רוצחים מסוכנים בחזרה לרחובות! תתרכזו, אני מבקש.

יח"צן ד': יש לי רעיון. אולי...

יח"צן א': נו, כן?

יח"צן ד': אמנם אני חדש ובטח כבר חשבתם על זה...

יח"צן ב': תגיד כבר! מה נהיית ביישן?

יח"צן ד': למה שלא פשוט נגדיר את המחבלים כלא מסוכנים?

יחצ"נים ג' ו-ד': לא מסוכנים?
יח"צן ד': כן, פשוט לא מסוכנים. זה מסר ממש פשוט שכל אחד בציבור יוכל לקלוט והעיתונות יכולה להדפיס בלי הרבה הסברים ופרשנויות... פשוט נגיד שהם לא מסוכנים.

יח"צן א': הממ... זה רעיון מעניין. פשוט נגיד והם יאמינו, כן?

יח"צן ד': טוב, לא בדיוק יאמינו, אבל...

יח"צן א': כן? מה?

יח"צן ד': טוב, לאורך השנים הוכח שהציבור קונה הכרזות של נבחריו, גם אם הם (נרכן קדימה ולוחש) ממש מושחתים.

יח"צן ג': אז נכריז והם לא ממש יאמינו, אבל...

יח"צן ב': אבל הם יקבלו את זה, כן? ואז... המממ?

יח"צן א': ואז הם ירגעו. או לפחות יהיו בשקט.

שגיא עיבד לעברית בצורה נפלאה את אחד משירי המחאה היפים והאפקטיבים של השנים האחרונות - When the president talks to god של ברייט אייז. מאז שהוא פורסם אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב, ושוב. בשיר המקורי, יש צלילות ובהירות, אפקטיביות מוזיקלית ומילולית, שאברסט מצטיין בהן, אבל העיבוד של שגיא עומד לחלוטין בפני עצמו וכשאני קוראת אותו, מתנגן בי הלחן, אבל גם מוזיקה חדשה, ששגיא ייצר אצלי והיא מרירה ומיואשת ורודפת בצורה שהשיר המקורי מעולם לא רדף אותי, כי זה שלנו. זה שלי. זה קורה כאן ועכשיו, במקום שאני גרה, נושמת ובונה בו את חיי. זאת הממשלה שלי, זה ראש הממשלה שלי, שאני לא בחרתי, אבל מייצג אותי בכל זאת ומכריע בהחלטות מדיניות, מוסריות, פוליטיות ופרקטיות בלי שום סמכות או מנדט, מעבר למנדט המוענק לו על ידי חבריו הנואשים לכיסא.