משועממת כרונית...

אני רגילה להתאכזב מבני הזוג שלי. מין הרגל מגונה שכזה שסיגלתי לעצמי בחיי הבוגרים ברגע שהתחלתי לצאת עם גברים, ובשנים האחרונות הבנתי ששום טיפול לא יכול לשנות את זה. בגלל זה גברים אצלי מתחילים ממינוס ציפיות.
בגלל זה האכזבה שלי כרגע היא רק מעצמי, שחשבתי שהנוכחי אולי לא יגרום לי להתאכזב ממנו וחשבתי שהוא יתחיל מכמה נקודות פלוס מעבר למינוס.
ובכן, טעיתי.
לא רק שטעיתי, הוא בינתיים שומר על רף גבוה מכולם.
זה אומנם מתנגש עם חיבתי אליו, אבל גם עם מן מחשבה נשית טיפוסית שאיי פעם נצליח לשנות גבר.

בתחילת הקשר הבחור יצא בנאום חוצב להבות על זה שהוא טיפוס קשה וסגור שלא נוהג לשתף רגשות.
נתקלתי בלא מעט בכאלה, למעשה כל הגברים שפגשתי בחיי. מהר מאוד חלקם סיפרו לי את רוב סיפור חייהם. יש לאנשים נטייה לספר לי דברים. גם כאלה זרים שרק הכרתי.
אלא שלבחור הנל יש נטייה יוצאת דופן להיעלם כשרע לו. משהו מפריע לו בעבודה, הוא רב עם הבוס, קיבל ציון רע במבחן, רב עם הטכנאי של הוט (כל זה אכן קרה) והוא נעלם ומסתגר. לא מוכן לשתף. לא פעם קבענו לצאת ושנייה לפני שהיינו צריכים להיפגש, כולל היום, הוא ביטל לי בגלל שעבר עליו "חרא של יום".
גם עליי עוברים חרא של ימים. אני בתקופת בחינות נוראית שעד עכשיו כל ציון היה יותר רע מהשני, אבל אני לעומתו, המחשבה שאפגוש אותו בסוף יום "חרא", מנחמת אותי ומעודדת אותי. אותו לא. הוא מעדיף להתבודד. כבר כמה פעמיים שהוא הבריז לי בגלל זה.
היום למשל היתה לנו הזמנה בתשע בערב למסעדה ממש פלצנית ופנסי, אחרי שקניתי לנו שני קופונים בלא מעט כסף. קופונים שהתוקף שלהם יפוג בעוד כעשרה ימים. רבע שעה לפני שהיה צריך לבוא אליי, כולי כבר לבושה, מאופרת ומחכה לבחור עם חיוך מאוזן לאוזן, אחרי גם יום "חרא" שעבר עליי, הוא מתקשר ואומר שהוא לא יגיע. למה? כי היה לו "חרא" של יום.
שמחת זקנתי.
זין על ההזמנה, זין על המסעדה המזויינת הזאת.

זה מרגיש כאילו הוא לא רוצה שאהיה חלק מחייו ושהוא רוצה להיות איתי רק כשטוב לו. אבל אם הוא קצת מבואס אז אין לי עם מי לדבר. אפילו לטלפון הוא לא יענה לי. וכבר קרה לא מעט שהוא סינן אותי כי היה לו "חרא" של יום.

יותר משאני כועסת עליו אני כועסת על עצמי.
ששוב אני מתאהבת בגברים שעושים לי רע וגורמים לי לבכות לילות ארוכים.


פשוט נמאס לי. אני מרגישה מקוללת.
אף גבר לעולם לא ירצה באמת להיות איתי.

* * * * * * * * * * * *

עריכה מאוחרת: 23:36

מצד שני, הוא התנצל בפני עכשיו במשך חצי שעה בטלפון, וזה למרות האגו העצום שיש לו.

ושוב, הוא אמר את המילים הנכונות כדי לפייס אותי.

עד לפעם הבאה. 
גברים.

הבלוג שלי חוגג תשע שנים, מי היה מאמין.
האמת שהוא חגג אתמול, ב22.1 אבל למדתי למבחן שיש לי מחר עד שתיים עשרה בלילה (מה שיקרה גם היום...).
לא מאורע כל כך חשוב, אבל אני דיי מרוצה מעצמי על ההתמדה, ואם תגללו את החודשים אחורה, לא תמצאו חודש אחד מפוספס.
חשבתי אתמול מה היה קורה אם לא היה לי את הבלוג ואיך היו חיי נראים אם לא היה לי את המקום הזה לכתוב בו כל פעם שאני מבואסת או משועממת, והמסקנות שלי היו עגומות למדיי. סביר להניח שהייתי ממשיכה עוד שנים אצל הפסיכולוג שלי ומבזבזת את כספי.
אז אני שמחה שהוא עדיין חיי וקיים, למרות שאני כותבת בו הרבה פחות.

תשע שנים לא הולכות ברגל.
התחלתי בתיכון, המשכתי לצבא. סיימתי צבא, עשיתי פסיכומטרי, התחלתי לעבוד באורנג. עבדתי באורנג' ארבע שנים. התחלתי ללמוד, ואני עכשיו מסיימת ללמוד בסוף השנה הנוכחית. חתיכת חיים.  
עשרות דייטים.
6 חברים.
5 יזיזים.
1 מאסטר.
19 בחורים סה"כ.
1 הפלה.
1 הטרדה מינית.
1 איומים על חיי.
1 פסיכולוג.

אני חושבת שכמעט על הכל כתבתי.
ועכשיו אחרי כל זה, אני עושה את הסמינריון שלי בתקשורת על תקשורת מקוונת עם דגש על בלוגים. כמה נחמד.
(מה שמזכיר לי לשלוח הודעה לבלוג מנהלים כדי שישתפו איתי פעולה.)

שיהיה לכם שבוע טוב ובשורות טובות.