משועממת כרונית...

ארוחת הערב הוכנה. הסרט מוכן לצפייה. גם המרלו והפופ-קורן מונחים להם על השולחן וממתינים שיעשו בהם שימוש.
הערב מתוכנן לי ערב רומנטי ומרגש עם עצמי :)
אחרי שאת החמישישי שלי בלתי עם חברי היקר והאהוב, היום הוא צריך ללמוד וגם אני. אבל למרות שיש לי שני סמינריונים להגיש, מטלה בבניית אתרים ותקופת מבחנים מבחילה שמתחילה בעוד שלושה שבועות, החלטתי שלא אקרא אפילו סיכום אחד. (טעות מרה שאח"כ אשלם עליה מחיר יקר בזמן ובכמות מטורפת של רטלין). בנוסף, הורי טסו להם לשבוע סיילים בלונדון ואני לבד בבית עם עצמי. כל השבוע הייתי בלימודים, בעבודה ואצלו. היום אני אצלי! לבד. עם המזגן והיין האדום שאני מתכננת לסיים.

עבר כבר חודש וחצי מאז שהתחלנו לצאת וטוב לי.
מלבד אקסית חולת נפש עם הפרעת אישיות גבולית שלא מפסיקה לשלוח לו סמסים, מיילים, מתקשרת ובאה אליו הביתה אחת לשבוע ומנסה לפתות אותו לשכב איתה ולומר לו שהוא צריך לחזור אליה, שולחת לו בדיקות רפואיות שקריות שהיא בהריון ממנו ומאיימת לפגוע בעצמה אם הוא לא יחזור אליה, הכל מושלם. כמובן שהוא תמיד מסנן אותה, לא עונה לה לטלפונים ומעיף אותה מביתו... אבל היא לא מרפה.
זה נשמע רע, אני יודעת. ולא רק שזה נשמע רע זה גם רע. כל הריבים שלנו עד עכשיו היו עליה. כייף לנו ביחד, אנחנו יוצאים, הכרנו זה את חבריו של זה והכל מושלם למעט האקסית הטורדנית. זה מרגיש כמו להיות עם מישהו נוסף בקשר, בנאדם שלישי. 
אז אחרי שני התקפי חרדה איומים, דכאון חולף ובכי היסטרי מצידי, הוא החליט שהוא מפסיק לספר לי על מעלליה. עדיין יש לי עם זה רגשות מעורבים, כי אני רוצה לדעת אם היא עדין מנסה לחזור לחיים שלו אבל מצד שני היא משבשת לנו את היחסים. אז הוחלט בינתיים לא לערב אותי בנושא.
חוץ מזה- מושלם ;)

למרות שכריסטמס עבר, אורות עץ האשוח של השכן ממול עדיין מהבהבים כל ערב מביתו (הוא אמריקאי) והשיר הזה בכלל עושה שמח :)

מצב רוחי עגמומי משהו. אני לא יודעת אם זה PMS או מצב רוח ירוד שנובע ממחשבות חרדה שתוקפות אותי בימים האחרונים.
אבל רציתי לספר על נס חנוכה. למעשה זהו אינו נס וגם לא קרה בחנוכה. אני לא יודעת איך להגדיר אותו אבל זה סוג של נס, ועכשיו חנוכה וזה הנושא החם.

בזמן שהתנדבתי בגהה היתה לנו אישה במחלקה שסבלה מתחלואה כפולה. זהו מצב בו אדם סובל משתי הפרעות פסיכיאטריות בו זמנית או יותר. 
האישה היתה בגיל העמידה, בערך בגילה של אמא שלי. שערה היה צבוע בכתום-אדום, צבע זהה לשערה של אמי.
ניכר עליה שלא צבעה את השיער תקופה ארוכה כי השורשים שלה היו תמיד לבנים. היא היתה יושבת תמיד בחדרה, במצב קטטוני ובוהה. בוהה במיטה, בכיסא, בשולחן. אם היא לא היתה יושבת היא היתה שוכבת ובוהה בתקרה. לפעמים היא היתה יוצאת מהחדר ומדדה. עושה סיבוב מסביב עצמה וחוזרת לאותו מצב. 
בעלה היה מגיע תמיד באותה שעת התנדבות. היינו רואים אותו כל שבוע, הוא היה מגיע תמיד בזמן. האחיות סיפרו לנו שאין יום שהוא לא מפספס לבקר אותה. 
הם היו יושבים שניהם על המיטה והוא היה מחזיק לה את היד. לפעמים היה מדבר, אבל לא היה למי לדבר. היא היתה יושבת שם ולא מגיבה. לא מזיזה אבר בפנים. שלא לדבר על מדברת או צוחקת. פשוט צל של עצמה.  

אחרי תקופה ארוכה ששום כדור לא עזר, הסבירו לנו שהתחילו איתה טיפול חשמל. עד שהגעתי לגהה חשבתי שזה טיפול שעבר מהעולם, אך גיליתי שעדיין נעשה בו שימוש רב. אחרי כמה פעמים של טיפול בחשמל, האישה חזרה לחיים. בהתחלה היא התחילה לעשות סיבובים שלמים במחלקה. אח"כ היא היתה יושבת איתנו ליד השולחן ומקשיבה לשיחות של המתנדבים והמטופלים. יום אחד באנו והשיער היה צבוע כולו, כולל השורשים. 
שבוע אח"כ היא חזרה לדבר ולצחוק.

זה לא היה נס אילולא הוסבר לנו על ידי המטפלים שהטיפול בחשמל לא עבד עליה, היא פשוט לא הגיבה לטיפול. שום חלק שלה במוח לא הגיב לפולסי חשמל שהקרינו לה למוח. הוא לא הגיע בשום המספירה, לא פגע באף קולטנים או נוירונים. בסקירת מוח הראו שהטיפול עבד עליה כמו תרופת פלסבו ורק מעצם המחשבה שהיא קיבלה שוקים חשמליים למוח, למרות שהטיפול בפועל לא עבד (האחים והרופאים לא ידעו גם להסביר למה) מצבה השתפר והיא חזרה לעצמה.

חודשיים אחרי זה היא שוחררה.


זה אומנם לא נס חנוכה, אבל הסיפור שלה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב בכל החיים הדפוקים האלה.
חג שמח.

אני מרגישה שלא כתבתי הרבה מאוד זמן. בעצם אין פה צורך בהרגשה, באמת לא כתבתי הרבה זמן :)

אנחנו כבר כמעט חודש ביחד והכל כ"כ טוב ויפה. כייף לנו ביחד, אנחנו יוצאים, מדברים כל יום שעות, הכרנו כבר זה את חבריו של זה (חלקם לפחות).
אתם חושבים שבשלב הזה יגיע "אבל", אבל הוא לא מגיע. 
אני לא חושבת שאיי פעם היה לי חיבור וקשר כזה עם מישהו, גם לא עם האקס. אם איי פעם חשבתי שלא אזכה שוב להרגיש ככה או להיות עם מישהו בצורה כזו, אני שמחה לראות שהתבדיתי. 
ומה שעוד יותר טוב זה, שכבר בחודש הראשון הספקנו לריב, הוא ראה אותי בוכה ובמצבים לא קלים, ספרתי לו דברים מאוד לא פשוטים על עצמי, והוא בכל זאת נשאר ולא ברח. כפרעליו :)

אבל שום קשר התחלתי לא מגיע בלי התקף חרדה קטן וארור, ודווקא אחד כזה שלא היה לי כבר שנים.
אני מאשימה בזה רק את המרצה שלי לפסיכופתולוגיה ואת הרצאותיה על מחלות והפרעות נפשיות. בשיעור אתמול היא לימדה על התקפי חדרה והפרעת חרדה, עברה על הסממנים, התסמינים והטיפולים, ואני ככה עשיתי לעצמי "וי" קטן בראש על כל מה שהיה לי ואמרתי לעצמי שמאז הטיפול לא היה לי אפילו התקף חרדה אחד. אבל אז, כשחזרתי הביתה, בעודי במקלחת (מקלחות הן צרה צרורה מבחינת מחשבות) חשבתי על זה שלא היה לי התקף כבר שנים ומה יקרה אם יהיה לי שוב... ורק מהמחשבה שההתקפים יחזרו, היה לי אחד והתחלתי לבכות עם זרם המים.
יצאתי מהמקלחת כולי בהיסטריה ודופק מואץ, המשכתי לבכות ולחשוב מה יקרה והבחור שאני יוצאת איתו יפתיע אותי יום אחד כמו האקס הקודם ויגיד לי משום מקום שזהו, זה נגמר והוא לא רוצה יותר. המחשבה על ההתקף גררה התקף, וזה גרר מחשבות של פעם, שהכל זמני ולא מגיע לי מישהו כזה והוא יעזוב אותי ברגע הראשון שהוא יתאפס על עצמו כשהוא ישים לב שהוא נמצא... איתי.
ואז התקשרתי אליו בוכה והוא הרגיע אותי. יש לו נטייה לעשות זאת. רק לשמוע את הקול שלו מרגיע אותי.
סעעעמק, שלמתי למטפל שלי יותר מידי כסף כדי שכל החרדות וההתקפים האלה יעלמו. אפשר לדרוש מפסיכולוג החזר כספי? :P

עכשיו הוא שולח סמס שהוא נתקע בעבודה ולא נוכל לצאת הערב. אני של פעם אחשוב שהוא לא רוצה לראות אותי... אבל אני לא אגרר שוב למחשבות האלה :)
השאלה המתבקשת עכשיו היא רק מה אעשה הערב. האם אהיה פרודוקטיבית, אלמד ואסכם מאמרים לשני הסמינרים שיש לי להגיש השנה או שמא פשוט אראה Breaking Bad ואתחפר במיטה. ממממ... החלטות הרות גורל. תכלס כן... 

ובכל זאת אני חושבת שאבחר באופציה ב :)