ובגדול.
והוא כואב, כבד ואפל .
נמאס לי כבר להגיד את המילה הזאת...
אני לא יכולה יותר !
אני חושבת שמתחילת השנה <האזרחית ! > לא הייתי שמחה אולי... יומיים ברצף. תמיד היה משהו שקטע את השמחה... את ההרגשה הטובה שהייתה לי.
אני מרגישה כאילו מטביעים אותי בים ענק ולא נותנים לי לצאת החוצה.
אני בוכה.
אני כל הזמן בוכה...
ורע לי.
ההורים שלי רוצים כנראה לשלוח אותי לפסיכולוג....
בגלל בעיה שיש לי <שאולי בהזדמנות אני אדבר עליה...>.
הם כל הזמן רוצים לדבר על הבעיה הזאת שיש לי !
ועצם הדיבור וההתעסקות של ההורים שלי בה, גורם לי להמשיך בה...
והם לא מבינים את זה.
אני רוצה שקט !!!!
אני לא רוצה שידברו איתי....
אני עצובה מידיי.
יש שיר נורא יפה של אפרת בן צור, עם הקול האלוהי שלה... "צוללת"-
הייתי צוללת עכשיו למים
הכי, הכי עמוקים
לא לשמוע כלום
לא לשמוע כלום.
הייתי צוללת עכשיו ימים
ימים, ימים ארוכים
לא לדעת כלום
לא לדעת כלום,
הייתי צוללת וצוללת
עד שהייתי שוכחת הכל,
והייתי מביאה איתי קצת חול
וזה הכל אהובי, זה הכל.
הייתי צוללת עכשיו אלייך
כל החיים
לא אכפת לי כלום
לא אכפת לי כלום.
הייתי שומעת אותך קורא לי
ממעמקים.
הייתי צוללת וצוללת
עד שהייתי נוגעת בכל
והייתי מביאה איתי קצת חול
וזה הכל אהובי, זה הכל.
אני צוללת וצוללת אני באה אליך
אני מבינה הכל.
אני צוללת וצוללת אני באה אליך
אני באה אליך
אני באה אליך
אני באה אליך
וזה הכל אהובי, זה הכל
אני כ"כ מזדהה עם השיר... חוץ מהקטע של "באה אלייך"...
- כי אין לי אל מי לבוא.
אני פתאום מרגישה שכולם שונאים אותי.
אני רבה עם כולם....
אני חרא של בנאדם....
אני עכשיו כותבת ויורדות לי דמעות...
מה יהיה איתי ?
אני בכיינית שזה משהו....
כל כך רע לי, וכל כך נמאס לי לכתוב את זה.
אני כל כך רוצה שיבואו כבר ימיי הזיכרון, להסתגר בחדר ולבכות.
שנה שעברה, אני זוכרת בדיוק מה עשית בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל.
חבר של אחותי היה צריך לסוע לבסיס שלו.... כי כל חייל צריך לעמוד דום מול האנדרטה בבסיס שלהם.... אז אחותי רצתה שאני אבוא איתה כי זאת הייתה נסיעה ארוכה <למעלה משעה+פקקים אינסופיים...> וגם הינו צריכים להסיע עוד מישהי לבסיס....
וכל הנסיעה שמענו שירים מקסימים של יום הזיכרון....
ופשוט נסענו. נסענו ושרנו. ולא דפקנו חשבון לאף אחד....
והקשבנו למילים ודיברנו...
אני אוהבת את אחותי...
הייתם אוהבים אותה.
מה יש לי עם ימיי זיכרון ?!?
למה שנה שלמה אני מחכה לשבוע הזה של הימיי זיכרון ??
אתם יודעים, פעם ראיתי סרט עם קריסטין דאנס <אני חושבת שזה היה איתה...> והיא שיחקה נכדה של ניצולת שואה. והחבר שלה אמר לה שיש לה תמיד עצב בעינים....
אני חושבת שלי יש תמיד עצב בעיניים.
אני תמיד עצובה.
וזה ממש מוזר.... כי אנשים שאני מכירה, ידידים שלי... מכירים אותי בתור "בנאדם שמח" ומאושר... שתמיד מחייך. וזה כאילו הכל לא נכון.
אני בנאדם כל כך עצוב.
פשוט אני אופטימית ולפעמים יש לי ימיים טובים.
טוב, אני אלך לי לישון....
כנראה אלך לשמוע את הדיסק של "שלום חבר" ... <כבר אמרתי ששיריי יום זיכרון עושים לי את זה ?!?>
אז, לילה טוב...
יעל.
נ.ב- עשו טובה, תרשמו תגובה.
אם בא לכם.