ארכיון דון קישוט:

כסף? אהבה? הכרה?  כשהאסימונים על שולחן ההימורים, כולם נעלמים ,וכל מה שנשאר הוא דממה, דממה ארוכה. 

לעתים קרובות מדי אני ושומע את הדממה הזו, במיוחד בזמן האחרון, בעיקר ברגעים האחרונים. ככה זה לגור בזמן כמו שלנו, זמן שבו הערך העליון הוא הכסף וכל האחרים האחרים נמדדים ביחס אליו.

קראתי לאחרונה בחשבון הפייסבוק שלי שהולכים לסגור את ישראבלוג. למרות שלא כתבתי כאן במשך יותר משנה, אני סבור שנהניתי מהפלטפורמה הזו די זמן כדי להצדיק תרומה צנועה לנושא. אני מודה , לא קראתי את כל הפוסטים בנושא. יתכן שיהיו כאן אחרים שיאמרו את אותם הדברים שאומר אני, אלא באופן מהוקצע, מעניין או הומוריסטי יותר. אם כך הוא הדבר, אתנצל מראש והתירוץ היחידי שאוכל לספק הוא שהרגשתי כי גם עלי מוטלת החובה לשאת בנטל.

ישנם שני סוגים של כותבי בלוגים: המופנמים והמוקצנים.  המוחצנים כותבים בלוג כי זה חדש וכי זה אופנתי. הם בונים ערים וירטואליות, כותבים בלוגים שמבקרים בלוגים, ממליצים, נותנים לינקים, וכשהבלוג הופך להיות מעמיס מדי או בלתי כדאי, הם נעלמים כלעומת שבאו. יש כאלו שהולכים לפלטפורמות קלות יותר: פייסבוק או טוויטר, כך שיוכלו לעבוד פחות, לשמור על עבודתם כדאית... ולהמשיך להיות נוכחים באינטרנט.

אנשים אלו יצליחו בחיים, והם יעשו זאת מסיבה אחת בלבד: הם יודעים מתי לעלות על העגלה, והם גם יודעים מתי לרדת ממנה. זו אולי התכונה החשובה ביותר בחיים. אנשים אלו לא זקוקים לישראבלוג, הם באותה המידה יסתדרו בכל מקום. יחד עם זאת ישנה הקבוצה השניה.

למופנמים קשה יותר עם חשיפה, כל סוג של חשיפה, אפילו שיחה רגילה על הרגשות. עבורם, עצם פתיחת הבלוג היא סוג שבירת חוקים בלתי כתובים. אך למרבה הפלא , ישנם מופנמים רבים שפתחו כאן בלוגים. לכל אחד מהם יש סיפור. לאחד נפטר חבר, השני איבד עבודה, השלישי נמצא רחוק בחו"ל ומנסה להושיט יד לקמצוץ של ישראליות. כולם שולחים את תיבת הגומא שלהם על הנילוס של ישראבלוג מנסים לשווא לומר דברים שלא יוכלו לומר לחבריהם הקרובים ביותר.

אנו חיים בעולם של מספרים. לכל אחד מאיתנו מצמידים מספר זהות מרגע לידתנו, וכך אנו ממשיכים להיות אנשי מספרים מרגע זה ועד לרגע מותנו. 2000 ש"ח לצהרון, 1000 לספרים לכיתה א' 300 לטיול שנתי וכו'. בעולם כזה, קשה לכמת את המשמעות של רגשות בלתי מסופרים.

מה נעלה יותר? להפעיל, כמו גוגל, רובוט שיבדוק את המילים שנכתבו כדי שידע אילו פרסומות יש לתת לאדם שספג מכה, רובוט שיודע מה החולשות שלו, או לחלופין לתת לאותו האדם להקים טבעת שיצטרפו אליה אולי משתתף אחד או שניים. מה יפה יותר? להתהדר במאזן כספי מושלם, או להיות מקום  אמיתי של עזרה ותמיכה, להקים קבוצות יציבות בעלות אותו הנושא.

 נניח שרק שני אנשים מתוך שבעה מליארדים של נשמות אומללות מצאו זה את זה על הכוכב השלישי מהשמש בשולי גלקסיית שביל החלב, רק שני אנשים המספקים נחמה ותמיכה ואהבה זה לזה אפילו לשניה, האם הגמול הקטן הזה מצדיק היעלמות?

פעם שאלתי רוסי זקן מה הוא חושב על הקפיטליזם. הוא אמר לי משפט שלעולם לא אשכח: קפיטליזם הוא לקבל הרבה כסף כשאתה לא צריך אותו, ומעט כסף כשאתה כן צריך אותו. ככל שהזמן עובר אני מבין כמה הוא צודק. כשהמצב טוב שופכים עליכם כסף ואשראי והטבות, וכשהמצב רע, אז מתחילים לגלות מיהם ומהם חבריכם האמתיים.

לפני כמעט עשור החליט יריב חבוט למכור את ישראבלוג והביא אותנו לעידן הקפיטליסטי. כשלא היינו צריכים עזרה או כסף, שפכו אותו בכמויות, דרך חיבור לאתר נענע וערוץ 10, וכעת, כאשר צריך אותו מתייבש הברז. קפיטליזם זה טוב, אבל במידה, וצריך להראות שישנם דברים מסויימים שבהם בל לקפיטליזם לגעת. ומהם הדברים הללו? הדברים הללו הם החופש ליצור, החופש לדבר, החופש להסתתר.

יצא שהסוליה הקפיטליסטית בחרה לדרוך על הנקודה הרגישה הזו. נכון, קל לראות את החסרונות של ישראבלוג כעת, קל לראות את הניצוץ במתחרים (בעיקר האפשרות לגבות תשלום על כניסה לבלוגים), אבל בואו נודה באמת. ישראבלוג הוא לא רק פלטפורמה לכתיבת בלוגים. כאלו יש הרבה, ישראבלוג הוא רשת נוירולוגית עצומה של קצות עצבים המחוברים זה לזה בחיבורים העדינים ביותר. מוחצנים ומופנמים, מוקצנים ומתונים, צלמים, כותבים, בדחנים, בני נוער, מבוגרים, אנשי תרבות. כל אחד יצר קשרים עם השני. לפעמים אלו קשרים של תגובות, לפעמים אלו קשרים של שיחה. ואלו ממשיכים להיווצר מידי יום ביומו.

קיים יופי מסויים בעולמנו שאין לשים עליו ערך כספי. הרכות של עלי השושנה, העסיסיות של התות, הריח המשכר של פרי ההדר, ומעל כל אלו עומד לו היופי של שני אנשים הנקשרים זה לזה בקשרי ידידות.  בואו לא נהרוס את זה בגלל שבנקודה כלשהי בהסטוריה מישהו החליט שהמתמטיקה פשוט לא מסתדרת. בואו נראה לו שהוא טועה!