הבוקר שד משך אותי לחטט בפלאפון שלו. ומצאתי את מה שמכאיב לי. הוא סימס לה "בוקר טוב יקירתי. נשיקות וחיוכים מפ"ת לסטודיו סי". היא ענתה לו : "בוקר טוב ויום טוב אהוב שלי".צביטה ניקרה אי שם במעמקי הבטן, הנשימה הפכה לכבדה ועמוקה, השיניים חרקו קלות. הכלבלב שחיכה לי ליד הדלת לקראת טיולו כבכל בוקר - הרגיש שמשהו עובר עלי. הרים את פרצופו האמפטי והביט עמוק בעיני. " מה קורה?- בואי למטה ,נעשה סיבוב, בטח תרגישי יותר טוב".ירדנו למטה. לא הרגשתי יותר טוב. עליתי בחזרה עם העתון.
הדפים הענקיים של עתון הארץ כיסו את מרבית השולחן. עיני ריחפו על פני הכותרות. שום דבר לא נקלט עד שהגעתי לדפי חדשות חוץ מדע והסטוריה. שם נעצרתי. בקריאה מוקפדת של כל שורה תחת הכותרות שעניינו אותי הרגשתי איך הנשימה מסתדרת והחיוך חוזר לפני. זו התרופה שלי. המלטות לתוך דבר ארטילאי שלא מעניין אף אחד אלא רק פותח דלת למידע ארכאולוגי רכילותי נהדר (היתה שם כתבה על גילוי עצמות אדם חשוב - המקורב לאלכסנדר הגדול, היתה כתבה על מציאה של מאובן מלפני 90 מיליון שנה שמסביר את התיאוריה האבולוציונית, וכתבה על גילוי הסיבה האמיתית לחורבן האימפריה האשורית העצומה מלפני 2700 שנה).
בריחה זה שם המשחק. בכל פעם שפרצתי לתגובה אחרת - התוצאות הכאיבו. הכעס, הקנאה, הויתור הנצחי כי אוהבת אותו, והתקווה שאולי מחר הוא יתאפס ויעזוב אותה סופית. כמו בכל פעם כשיש קצת רגיעה , מושך אותי השד לבדוק בפלאפון ושוב לגלות שזה לא כך.
לא רוצה. רוצה לברוח לתוך הסיפורים הנפלאים של העתון, לרחם על אחרים ולא להיתמודד.
אני יודעת שזה לא כך כי הגוש בבטן בטח יתפוצץ בעוד כמה שעות. יש קיר חוסם בקצה נתיב הבריחה והוא נותן בראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
