האיש השקוף שגורר את שק הגריסה עובר לידי מדי בוקר שני. אני לא יודעת את שמו אבל עם הזמן מתפתחים יחסים . בוקר טוב הוא אומר - יש גריסה? ואני בהתחלה הייתי פותרת את תשובתי בניע אצבע לכיוון הסל, אחר כך הייתי מוסיפה גם בוקר טוב ואומרת כן. הבוקר נעצרתי להיתבונן . איש גדול וחזק, מבוגר מ- 60, קמטי שמש עמוקים על פניו השחומות, עיניים כחולות מחייכות , מבטא אשכנזי , לא רוסי(כן יש דבר כזה) , על ראשו כובע קסקט כחול.
אף אחד בקומה שלנו לא יודע את שמו. האיש עם הגריסה - זהו. שקוף.
לאיש השקוף קוראים דב. הוא נולד במזרח אירופה והגיע לארץ בשנות ה 50 עם עליית הנוער. עבד שנים ארוכות כנהג משאית בחברה פרטית שלא דאגה לו לפנסיה מכובדת. עכשיו נאלץ לסחוב שקים של ניירת ולעמוד שעות ליד מכונת הגריסה כדי לסלק את הבושות החרוטות על הנייר. עוד מעט גם זה יגמר. עידן דיגיטלי מחסל את העומדים ליד מכונת הגריסה. דב הוא איש אופטימי - היחסים שפיתח עם מכונת הגריסה יכולים בקלות לעבור לפסים אחרים. לא אכפת לו להיפרד. תמיד יהיה מי שיחפש איש גדול וחזק שיסחוב לו את השק.
והוא יסחוב עד שלא יוכל יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
