אתמול נכנסתי למקלחת, וכשפתחתי את בקבוק הסבון הציפו אותי תמונות וזכרונות בראש.

הריח חלחל לתודעתי ולפתע הייתי שוב בתחילת הקשר עם סיימון, יום למחרת השופינג בסופר פארם כשהסברתי לו שסבון ב5 שקלים ממש לא יכול להוות גם שמפו, מקסימום נוזל לריצפה.

זה מדהים איך ריח מסויים יכול להחזיר אותך עידנים אחורה.

כשאני מריחה אבק בבוקר קיצי זה עושה לי פלאשבק לעליית הגג בבית של ההורים, שם ישבתי אז בת 9, מקליטה מחשבות לתוך קלטת שמע דרך הקופסא ההיא שגנבתי מהחדר של אחותי, אותה קופסא בה היא היתה נוהגת לשמוע קלטות של אביב גפן והמכשפות.

ואני זוכרת במעורפל חלק מהמילים שהקלטתי, זוכרת שהבטחתי לעצמי שאחרי שהקלטת תגמר, אשמור עליה כל השנים עד שאשמע אותה שוב כשאהיה זקנה בת 16, או אפילו 20.

אני זוכרת שלקחתי איתי את אותה קסטה כשעברתי לגור עם סיימון, אבל עברנו כבר 3 דירות ביחד ואין לי שמץ איפה היא, ואני כבר מזמן לא זקנה בת 20.

הבוקר שוב הציף אותי הריח הקיצי האביק הזה,

וכשצחצחתי שיניים שמתי לב שאני מזמזמת לי שיר מוכר ישן נושן

השיר הראשון שכתבתי אי פעם והלחנתי, ואפילו אבא צילם אותי שרה והתלהב לחבריו בעירייה.

כל הזמן שבעולם עושים הרבה שטויות

כל הזמן שבעולם חושבים על טעויות

אבל עכשיו זה כבר מאוחר

עוד מעט יתחיל המחר

לקראת האור נמשיך הלאה

מאחור החושך ימשיך

כל יום עובר, והשנה חולפת

אילו רק היית פה, איתי

לא הייתי מפחדת...

הלחן מתקתק, וגורם לשיר הקצרצר הזה לחזור שוב ושוב על עצמו.

איך כל ערב אני תוהה איזה שיר אשיר לסימבה לפני השינה,

ועכשיו ממש משתוקקת לראות איך הוא יגיב