כי כל אחד,ועל מה שהוא משלם.

באיזשהו מקום אין ספק שאיבדתי משהו.

לא ברור אם זה את עצמי.המחשבות והרצונות שלי או הביטחון העצמי שלי..

הכל מתדרדר..הכל מסווה בחיוך ובדיבורים.

והוא כ"כ מערער לי את הביטחון בו,בעצמי,בנו...בכך שהוא לא טורח אפילו להרים טלפון פעם ביום..

בזה שאני מוצאת את עצמי מתקשרת אליו או שולחת הודעה ומצטערת על כך..כי הייתי רוצה לתת לו קצת מרחב וזמן להתגעגע אליי..

ואני מעסיקה את עצמי בדברים אחרים..כמו בארגון יום ההולדת שלו שחל עוד פחות משבוע...

מתייעצת משווה מחירים..מתאמת עם המשפחה שלו והחברים..

אבל בתוך תוכי אני מרגישה כיאלו כבר לא איכפת לו...והחוסר הזה..במבט שלו..עם העיניים המדהימות שלו..והיד שלו שיודעת בדיוק ללטף בנקודות האלה בצוואר,שאני לא יכולה לעמוד בפניו..הוא שיודע ומכיר אותי טוב כמעט יותר מכל בן אדם אחר...הוא שבן רגע יכול לרומם לי פלאים את מצב הרוח אך גם להשבית שמחה ממש בשניות ספורות..עם כמה הערות לא במקום או עקיצות מיותרות.

איפשהו הוא הישן חסר לי הדואג האיכפתי והקנאי והלחוץ.בדיוק כמו שאני אוהבת אותו ממש כמו שהוא.בלי תנאים ובלי הגבלות.

והיום,כמעט נשברתי.ניסיתי לא לאכול..והצלחתי עד שראיתי את כל הבית מסתובב סביבי ונקודות שחורות עולות..

והיום כמעט הלכתי להקיא שוב...

והיום שקלתי שוב מחדש לחזור לכדורים הנוראים האלו שיושבים להם בקופסה שאף אחד לא יכול לראות.

כי רק אז..רק אזבאמת הרגשתי בשליטה.

בלתי מעורערת.באורח חיים שאני בוחרת.בלי שינויי אופי,בלי הערות.

ועם המון יחס ודאגה.

מי שלא מודה שכל הסתביך הזה מרכזו ברצון לתשומת לב,עובדת על עצמה.

הרחמיים העצמיים האלה..לשים את עצמך במרכז..ולבחור לא לאכול.לקנות בכסף שההורים שלך עובדים בשבילו כדורים שגורמים תופעות לוואי מזעזעות.השימוש בפרטיות שהעניקו לך והמחבוא בשירותים במשך כמה זמן.

כן ירדתי לשפל המדרגה..או אולי אפשר לומר שחזרתי לשם.

אל תשפטו אותי או אותו..כי יכול להיות שמחר הכל יתבהר.ואני ארגיש מטומטמת.

אחרי הרבה זמן שלא הייתי פה..

התגעגעתי.

שיר.