יש לי זכרון גרוע לשמות אבל, כנראה, מצויין לתווי פנים.
לפני חצי שנה הגיעה גברת להתנדב. הפנים והקול החזירו אותי לגיל ההתבגרות שלי. היה ברור לי שדרכנו הצטלבו
אי-שם בעברנו הרחוק.
אני: האם את וותיקה בראשון?
הגב. כן. יחסית
אני: האם למדת בגימנסיה הריאלית?
גב.: כן
לא היה לי נעים לשאול אותה לגילה (5 דק' לפני שרשמה אותו, מימלא, בטופס המתנדב) ולכן,
בדיפלומטיות זהירה אמרתי:
אני בת.....האם את בגילי?
גב. בדיוק באותו הגיל.
בינגו! למדנו באותו מחזור בגימנסיה.
השבוע הגיעה גברת אחרת, אף היא מאד מוכרת.
השיחה התגלגלה. מסתבר שהיא היתה הגננת הראשונה של בני בכורי (עוד חודש בן 30!).
חינכה אותו בגיל 3 ואפילו טענה שזוכרת אותו...
ביקשה לראות תמונות. מאחר ואינני סוחבת אותן איתי, הובלתי אותה לבלוג שלי, לפוסט החתונה
וגם לפליקר. כמה קל ופשוט. התלהבה מה"תכשיט" שגדל והשימחה היתה רבה.
אגב, שתי הגברות הגיעו במתכונת "חבר מביא חבר", ולכל אחת מהן יש חברות בתוך הצוות.
במחשבה שנייה, כמעט אין אישה בצוות שאין לה חברה בתוכו. וותיקה או חדשה.
אצל גברים זה שונה. רובם סוליסטים. אבל אני חייבת לציין את שלישיית הגברים של משמרת יום חמישי בערב.
נרקמה שם חברות מופלאה.
הקשר ביניהם ממשיך מעבר לשעות העבודה. אמנם לא שותים בירה ביחד
(אולי כן, לא סיפרו), אבל הלכו
להתנדב ביחד במקום נוסף. בצבא. איך לא? 
"הבנות" צוחקות ומתבדחות. הן טוענות ש"הבנים" באים בחמישי בערב על מנת לא לעזור בבית עם ההכנות
לשבת.
שיבצתי למשמרת שלהם סטודנטית מקסימה למשפטים והם "חוגגים". מפנקים אותה ונותנים לה הרבה תשומת-לב.
היא, מצידה, מחזירה להם חיבה אמיתית. במו עיני ראיתי.
אני כבר צופה את הפרידה הקשה כשהיא תעזוב בעוד כחודשיים.
בתור צופה מהצד אני יכולה לאמר שלכל משמרת יש אופי משלה, דינאמיקה משלה ואחווה מדהימה.
אפשר לעשות אצלינו מחקר סוציולוגי-חברתי.
איזה חברה'.... איזו נחת....
נכון, נפתח כאן סוג של מועדון חברתי, אבל אל תטעו! הוא עובד ומתפקד ולא מחסיר דבר מהפונים אלינו.