ידעתם שקיימת מדינה באפריקה בשם רואנדה, ושהיה בה פעם רצח עם מחריד? גיליתי את זה אתמול.

הערב, בזמן שחברים שלי יצאו לחגוג את סיום המחצית או... סתם ככה, ראיתי עם ההורים את הסרט "ולס עם באשיר". (שאת הולס שנשמע בו באחת הסצנות, אגב, אני מנגנת.) כל עניין המלחמה, ובמיוחד הסיפור של טבח סברה ושתילה, גרם לי להרגיש ממש רע.

כמה רציחות עם התרחשו בתולדות האנושות, ועודן מתקיימות? הכל על רקע שטותי של אמונה, גזע, שטח, כוח, כסף ושאר דברים שוליים.

אני לא מסוגלת ולא רוצה להאמין שבני אדם יכולים להיות עד כדי כך אכזריים, מרושעים, נוראיים, אטומים... לא אומר חייתיים כי חיות לא נוהגות כך. אבל זה מכה בי בכל פעם מחדש, כמעט לא מאפשר להתעלם או להכחיש.

אני לא יודעת אם להתייאש או לשאוף לשפר. כ"כ רע לי שזה מה שאנחנו עושים עם היכולות והיתרון על פני שאר בעלי החיים שניתנו לנו בטעות. בשביל מה קיבלנו אגודלים אם זו התוצאה? אני כמעט מרגישה צורך להתנצל בפני העולם על היותי אנושית.

מטרידה אותי השאלה הנפוצה האם בני אדם באמת כ"כ אכזריים מטבעם. האם זה הבסיס שלנו, שקיים בכולנו והשאר מדחיק ומכסה אותו, או שמא המקור לא בטבע האדם? (אם עוד קיים כזה דבר, "טבע", באדם.)

רצח עם זו דוגמה קיצונית, ולא אתחיל לפרט מקרים נפוצים אף יותר ומזעזעים לא-הרבה-פחות.

I'm not quitting the world just yet (מצטערת, המונח נשמע יותר טוב באנגלית. יום אחד אולי בכל זאת יהיו תוצאות מלימודי התרגום). בינתיים סתם אסתובב עם גוש כבד במוח ובקרוב אחזור להתעלמות, עד הטריגר הבא.