האם את נוהגת לשמור על קשרים עם חברים / חברות מן העבר?

זה תלוי עד כמה הם חשובים לי ולאן פנו דרכינו.

כיום אין לי חברים כ"כ ותיקים, אולי חוץ מאורנית, תום וקרן שאיתם זה לא היה רצוף אלא בתקופות עוד מכיתה א' (קרן ותום) או ב' (אורנית).

האם רוב החברים שלך הם חברים ותיקים? או שאת "מחדשת את המלאי" באופן קבוע?

קשה לי להכיר אנשים חדשים ואפילו יותר קשה להתחבר אליהם, כך שהיום יש לי כמה חברים נהדרים שהכרתי דרך חברים נהדרים אחרים או דרך האינטרנט.

את חלקם אני מכירה חצי שנה, ואת חלקם אני מכירה משהו כמו שלוש שנים.

יש אחרים שהם לא בדיוק חברים, אבל יש סוג של קשר, בערך. לרוב כאלה לא נשארים בסביבה יותר מדי זמן.

ויש כמובן את הגושים שהזכרתי קודם, שבלית ברירה נשארתי איתם מכיתה א'-ב' עד עכשיו. סתם, לא, אני אוהבת אותם. באמת. P:

האם את מסוגלת לשמור על קשר לטווח ארוך, או שנמאס לך מהר?

שוב, זה תלוי עד כמה הקשר חשוב לי, ולאן החיים לוקחים אותי ואת הצד השני.

מה שכן, לא נמאס לי. אם אלה אנשים שאני באמת אוהבת, בהחלט לא נמאס לי.

מהו לדעתך הקשר האולטימטיבי? (להיפגש כל יום, טלפונים, סמסים וכו’)?

לא יודעת. ;[

כמה חברים קרובים יש לך, שאת מגדירה אותם כידידי נפש?

הממ... *מהרהרת*

אוף, אני לא יודעת. ;

 מי החברה או החבר הכי ותיקים שלך? ממתי את מכירה אותם?

אני מניחה שתום וקרן, אותם אני מכירה מכיתה א', למרות שלא כל הזמן הייתי חברה שלהם.

(כן, גם זה שאלון מהשבוע הקודם. לא, אני לא אתחיל לענות כל פעם על שאלון ישן, כי את השאלון הנוכחי אני לא אעשה. P:)

היה אצלי מפגשינה-הולדת-הפתעה ביום ראשון. הו, כמה מפתיע ולא צפוי!  (במיוחד כשרוב הקוראים שלי או היו בו, או שמעו עליו ממני. כן, בהחלט מפתיע ולא צפוי.)

הייתי כותבת עליו, אבל אין לי כוח. :]

בינתיים תסתפקו בפוסט שכתבנו אצל יעלע ומה שהדס כתבה. אף אחד אחר עוד לא כתב על זה.

ביום שני בערב, אחרי שאחרוני הגושים עזבו את ביתי, נסעתי לסבא וסבתא עם ההורים ואחד האחים. השני עבד. משתמט. >_>

לסבתא שלי היה יום-הולדת, אז צריך ללכת לבקר. עוד ביקור דיפלומטי מבית משפחת... לא משנה.

סבא שלי נתן לי שני דברים שהם קנו מאיזושהי סיבה לא מובנת בסיציליה, והם לא צריכים אותם. אחד זה כמו אלו שמנערים ויש "שלג", רק קצת יותר עלוב (בקושי יש שלג!) והשני הוא פסלון של איש משופם שמחזיק כמה דברים, והוא משעשע וקצת מוזר.

אחרי שהוא גרם לי לקחת אותם, למרות שאמרתי שאין לי יותר מקום בחדר, (לזה הוא ענה "נו באמת, מה אני אעשה עם זה?" או משהו דומה) הוא ניסה למצוא עוד שטויות חסרות שימוש שהוא יכול להיפטר מהן ולתת לי במקום לזרוק. נהדר, הלא כן?

אני שונאת את הביקורים האלה. אני יושבת שם, בוהה בידיים שלי או מסתכלת על מי שמדבר באותו רגע, וצריכה לסבול את ההערות המעצבנות האלו של "למה את לא מדברת?" ו"למה את כזאת רצינית?" שבאות מדי פעם.

אתם מבינים, לפני כמה ימים אמא שלי אמרה לי שנמאס לה שאנשים מעירים לה שאני אדישה, או זועפת, או עצובה, או לא יודעת מה, ושואלים אותה למה אני לא מדברת, ואני צריכה לחייך ולדבר יותר.

ככה אני נראית, אלה הפנים שלי. אני לא יכולה להסתובב כל הזמן עם חיוך מזויף וטיפשי מרוח על הפרצוף כדי שלא יגידו שאני עצובה!

ההבעה הרגילה שלי לא נראית עצובה במיוחד, ואני גם לא חושבת שאני נראית כ"כ זועפת מטבעי, אז די להציק לי! אולי זה פשוט שאני נמצאת בחברת אנשים שאני לא אוהבת או שסתם לא נוח לי איתם, אז לא טוב לי וקשה לי להסתיר את מה שאני מרגישה.

ואני באמת לא מבינה מה אמא, סבא וסבתא שלי רוצים ממני. הם מצפים שאדבר ואצחק ואהנה, אבל אני לא מרגישה בנוח בחברתם אז אני לא צוחקת, ולא נהנית ולא מדברת!

אני יודעת לדבר ואני מדברת עם אנשים שנוח לי איתם, והקול שלי פשוט חלש אז סליחה אם נדמה שאני ממלמלת בכוונה או משהו כזה.

אולי אני לא בן אדם חברתי ואולי אני קצת אפאתית, אבל כזאת אני ושיעזבו אותי כבר בשקט! ><

לפני כמה ימים אמא שלי אמרה לי שאם לא הייתה לה הבעיה הזאת עם פירסינג, שזה מגעיל אותה והיא לא מסוגלת להסתכל על זה, היא כבר הייתה נותנת לי לעשות.

הרי הדבר היחיד שמונע ממני לעשות את זה, זו העובדה שההורים שלי לא יוכלו להסתכל עליי. וזה בכלל לא נחמד, כי זה אומר שגם כשאהיה בת 16 לא אוכל לעשות מה שבא לי בגזרת הפירסינג, מתוך התחשבות בהורים.

אני חושבת שאם יהיה לי עגיל בשפה ואמא שלי תראה את זה עליי מקרוב ויום-יום, היא תתרגל וזה כבר לא כ"כ יפריע לה, אבל היא טוענת שלא.

אני לא יכולה להתווכח איתה על זה, כי אלה התחושות שלה מול הרצונות שלי.

:|

עוד שבוע אני נוסעת לעלע וישנה אצלה! ^_^ אני אפגש שם עם עוריט ויוסי, וקורל תהיה אצל עוריט בימים האלה אז גם איתה.

תגלית מרעישה!!!

שנוזי הוא פיני במוצאו! D::::::::

מסתבר שנוקיה זו חברה פינית שהתחילה כמנסרת עצים בעיר נוקיה.

עכשיו אני חייבת להגיע לפינלנד, לטיול השורשים של שנוזי!

אני עוד צריכה לשכנע את אמא שלי שכדאי לטוס לשם ויש הרבה מה לעשות שם ואפשר להסתובב שם לבד (או למצוא טיול מאורגן ), אבל אל דאגה, זה עוד יקרה.

יעלי ועילי כאן. לאחרונה לא ראיתי את עילי הרבה, הצצות חטופות מדי פעם כשהם היו כאן.

השיער שלו די ארוך והוא ממש מבין מה שאומרים לו (כדאי באמת, הוא כמעט בן שנתיים!), והוא אומר 'לא' נורא חמוד. ^_^

גם השיער של יעלי ארוך, וזה מוזר.

היא תהיה בת 4 בנובמבר, ו4 זה כבר די גדול, והיא לא נראית לי בת 4. גם עילי לא נראה לי בן שנתיים. זה מוזר מדי. :| אבל כבר כתבתי את זה אז אני אפסיק עכשיו. P:

בובת הכלבלב שעלע ועוריט קנו לי ליום ההולדת, דארווין שמו, נפצע במפגשינה. =[

הרגל שלו קצת נקרעה, וצריך לתפור אותה בחזרה למקום. זה כמו מה שקרה לאוזן של פגי, עוד באותו יום שקיבלתי אותו מהדר.

אני רק מקווה שאת דארווין נרפא לפני שהרגל שלו תתלש. ><

למעשה, אני אלך עוד היום ואזכיר לאבא שלי לגביו ואבקש ממנו לתפור אותו. אם הוא לא יוכל, אני אשאל את אמא שלי.

אני אנצל את ההזדמנות ואגיד להם לתקן גם את פגי, כי הוא סובל מתסביך ואן-גוך כבר יותר מחצי שנה.

זוהי הודעה לנוע.

נוע, אהובה, היבחוש היקר לי מכל, תורידי את הקישור לבלוג שלי מהבלוג שלך!