העייפות כל כך גדולה שאני יכולה להבין חוסר תפקוד של אנשים.
זה לא מנטלי, זו ממש עייפות כזו, כבדות בגוף, שלא נותנת לי לעשות את מיליון הדברים שהראש דווקא רוצה ליזום ולהוציא לפועל.
אני יודעת שזה יחלוף, ומאיפה זה מגיע, נותנת לעצמי לישון עוד, לצלול עמוק אל הכריות והפוך, כשאפשר.
אני פוחדת ומקווה ופוחדת וחושבת ולא יודעת... אם הפעם יהיו לי תאומים זה יהיה גם הוכחה ניצחת לאמונה שלי בקשר החזק עם הגוף,
לנבואות שמגשימות את עצמן. אבל זה יהיה גם הרבה הרבה יותר קשה לגדל שניים יחד, יהיה בזה קסם אבל גם תקופה ראשונה קשה.
מצד שני זה יגרום לי להיות ממש אחרת, להבין ולהכיר במגבלות האימהות שמגיעות עם המצב הזה, לגייס את העזרה מהתחלה, להרשות לעצמי להיות "מסכנה" (כמה אני רוצה שתהיה לי קצת הרשאה לזה, כמה הייתי רוצה להרשות לעצמי יותר ויותר בקלות להגיד שקשה לי).
האם זה גם "יראה להם"? ינצח מישהו בסיבוב הזה?
או אולי זו תהיה אקורד סיום נפלא לסיבוב ההורות שלי, תרועת חצוצרות ואז אצא, ביני לבין עצמי, מהמעגל של ההריונות.
אני בודקת עם עצמי ולא חושבת שילדים קשורים בכלל בכלל "ללהראות משהו למישהו". אני מבקשת את בואם לעולם לעצמי, לגדל אותם וליצור יצירי קסם משלי בעולם.
וככה, עד ההודעה והבדיקת הרפואית, אני מטלטת בין תחושות מוזרות על כך שאולי הפעם זה תאומים - וכל מה שנלווה לכך - הציפייה, המשאלה ל"2 במחיר 1" החשש הגדול, המשאלה שזה כן יהיה, ההבנה שזה יהיה מאד אחר.
לבין משאלה קטנטנה שזה יהיה עובר יחיד, מה שאני מכירה ויודעת, אבל אולי תהיה בכך עבורי גם אכזבה, אבל ילד\ה יחיד\ה שקל לגדל, מה שימתח אולי את האפשרות להריון נוסף בעתיד.
מחכה לדעת כבר.
ועייפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת פיות