הבלוג של אורי הייטנר

מסורות רבות לחג הפורים – התחפושת, קריאת המגילה, משלוח מנות, גשם, לבושתנו – שתיה לשכרה, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים, אזני המן ו... מאמר מלומד, באחד העיתונים, בו הכותב – פעם זה יוסי שריד, פעם שולמית אלוני -  מתגולל על החג מאחר ובחג זה אנו חוגגים את טבח 75 אלף בני אדם ברחבי האימפריה הפרסית. בכל שנה מזכיר שריד או הכותב התורן את הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון כהוכחה לאבחנתו את צביון החג ככזה המכשיר טבח בגויים. האם יוסי שריד צודק? האמנם פורים הוא חג הטבח?

אכן, מגילת אסתר מתארת את ההרג ההמוני של היהודים שנפרעו מאויביהם. ואכן, יש מי שהופך תיאור זה לצו עשה של נקמה בגויים. ברוך גולדשטיין, למשל, בחר בפורים כמועד הטבח הנתעב שלו, ולא בכדי. זה הפרוש שהוא נותן למגילה. מחרים מחזיקים אחריו הכהניסטים העורכים מידי פורים הילולת הוללות מתוקשרת לזכרו של הרוצח, וביריוני הימין הקיצוני היוצאים לתהלוכה אלימה בחברון, שגולדשטיין הוא גיבורה. נשאלת השאלה, איך זה שגולדשטיין ושריד מתנבאים באותה שפה ומפרשים אותו פירוש את מגילת אסתר? אין זה מקרה. בדיוק כפי שהימין הקיצוני וההיסטוריונים החדשים מתארים אותו סיפר, אודות הטרנספר של ערבי א"י במלחמת העצמאות – אלה כדי להוקיע את הציונות ואלה כדי להתלות באילנות גבוהים לקבלת לגיטימציה לרעיון הטרנספר בו הם דוגלים, כך הגולדשטיינים נתלים במגילת אסתר להצדקת רצח ערבים והשרידים להשתלחות ביהדות.

היהדות אינה מקשה אחת. יש בה "הטוב שבגויים הרוג" ויש בה "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" אמור לי מה יהדותך ואומר לך מי אתה. כאשר חסידי כהנא וגולדשטיין מציגים את מגילת אסתר כהכשר לרצח הם מעידים על עצמם יותר מאשר על המגילה. כאשר עושה כן שריד, גם הוא מעיד על כוונותיו. כאשר הוא משתלח במגילת אסתר, יותר משהוא מעיד על המגילה, הוא מעיד על עצמו.

מגילת אסתר מספרת על ניסיון נואל להשמדה טוטאלית של כל היהודים, על הכשלת המזימה ועל תשועת היהודים. "להרוג, להשמיד ולאבד" שילש המן את הוראתו, כדי שלא להשאיר ספק במהות הצו. ובכל זאת, למקרה שמישהו לא הבין הוא מבהיר "מנער ועד זקן, טף ונשים" ובנוסף לכך "שללם לבוז". המזימה הזו הופרה. על כך חוגגים אנו את פורים. היש סיבה גדולה יותר מזו לחג? יש צורך במינון גבוה במיוחד של שנאה עצמית כדי "שהלב יחמץ" (ציטוט ממאמר של שריד על פורים, לפני שנתיים) למראה מבוגרים החוגגים חג זה.

באשר למעשה ההרג של היהודים בשונאיהם – מי שרוצה יכול לפרש מעשה זה בנוסח גולדשטיין / שריד כ"פוגרום" תוך הסתמכות על "עושים לאויביהם כרצונם". אך ניתן לפרש זאת אחרת לחלוטין.

מאחר וטבעת המלך אחשוורוש הוטבעה על הצו המורה להשמיד את היהודים, מדובר בחוק שאינו רוורסבילי, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר, ח' ח'). מה שניתן לעשות הוא להוציא צו הפוך, בחתימתו של המלך, שיאפשר ניטרול ההוראה הראשונה. בצו החדש נאמר: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (שם, שם, י"א). אם כן, אין המדובר בטבח בגויים, אלא במתן זכות הגנה עצמית ליהודים מידי שונאיהם הצרים עליהם. מי שרוצה יכול לראות במספר הרב של ההרוגים – 75,000 איש, הוכחה לתאוריית הטבח והפוגרום. אך אם אנו נצמדים לצו המדבר על התגוננות, ניתן לראות במספר הרב של ההרוגים הוכחה לסכנה הגדולה שעמדה בפני היהודים, לנוכח המספר הרב של "הצרים אותם" כדי לבצע את הוראת ההשמדה. מי שרוצה, יכול לראות בבקשת אסתר להאריך ביום נוסף את "הרישיון להרוג" בשושן כתאוות נקם, אך ניתן לראות בבקשה זו ביטוי להמשך המלחמה ולצורך ביום נוסף להתגוננות בפני האויב הצר.

אין המדובר בטבח, אלא במלחמת מגן, שהסתיימה בניצחון היהודים. איזו סיבה יש להתעלם מהצו המפורש המדבר על התגוננות מפני אויב הצר על היהודים כדי לממש את צו ההשמדה? רק מגמה פוליטית. איזו סיבה יש להציג את היהודים כמי שחרגו מן הצו בתאוות נקם בלתי מרוסנת? רק מגמה – או של כזה ראה וכך תעשה, או של השחרת היהודים והיהדות. יתר על כן, מי שמתאר את היהודים בשושן כפוגרומצ'יקים שלוחי רסן, לא יוכל להסביר את העובדה, שאף שבצו המלך ניתן היתר לביזה ("ושללם לבוז" שם, שם, שם) היהודים נמנעו מכך ("ובביזה לא שלחו את ידם" שם, ט', י'). היהודים נהגו בריסון רב, ונמנעו מביזה, כיון שאינה נחוצה להתגוננות. ההיתר לביזה, המופיע בצו, הוא תעתיק מדוייק של הצו המקורי, צו ההשמדה. בצו זה נאמר גם "להשמיד, לאבד ולהרוג... טף ונשים". בתיאור המלחמה אין אזכור להרג הטף והנשים, ומן הסתם, כמו במקרה הביזה, היהודים ריסנו את עצמם ולא מימשו את מלוא המנדט שניתן להם.

יום המלחמה היה י"ג באדר ובשושן גם י"ד באדר. פורים עצמו אינו נחוג בי"ג באדר – יום הקרבות, אלא למחרת, ביום "ונוח בארבעה עשר" ובערים המוקפות חומה נחוג שושן פורים בט"ו באדר, כלומר למחרת שוך הקרבות בשושן. לא את המלחמה והרג האויב אנו חוגגים, אלא את השלום והשלווה שלאחר הניצחון. פורים אינו חג של נקם אלא חג של שלום.

האם ניתן לפרש את המגילה אחרת ממני? האם מי שיפרש אותה כמגילה של נקם ולא של שלום, יש לו על מה להסתמך? כן, בהחלט. מי שיש לו מגמה לפרש כך, ימצא את הסימוכין לכך. הבעיה אינה בחג הפורים, אלא במגמה של המפרש.

בעוד חודש נחגוג את חג הפסח. פסח הוא חג החרות, חג שבו כל אדם חופשי מציין את שנאת העבדות ואת אהבת החרות האישית, החברתית והלאומית. באירועי הפסח ניתן להבליט את מכת בכורות, שקשה למצוא לה צידוק מוסרי. האם יהיה מי שיכתוב שנחמץ לבו כאשר הוא רואה אנשים מבוגרים החוגגים את חג הפסח, חג... מכת בכורות?

* מידף - עלון קיבוץ אורטל