תגובה ל"דרוש מבוגר אחראי", מוסף "הארץ" 11.5.12

אלוף (מיל') ישי בר החליט, לדבריו, לצאת מן הארון על מנת להתריע מפני תקיפה באיראן, או בלשונו "הסתערות למלחמת ברירה".

מעקב אחר הלוגיקה הפנימית של דבריו, יקשה להסביר כיצד גיבש את המסקנה הזאת.

ראשית, אין בר מטיל ספק בחומרת הבעיה. "אי אפשר לזלזל בסכנה האיראנית. זה איום משמעותי והרטוריקה שלהם כלפי ישראל אינה משתמעת לשתי פנים". ובמילים אחרות, גם ישי בר סבור שאין להשלים עם האיום הזה.

כיצד הוא מציע להתמודד עמו? "ישראל צריכה לעשות כל מאמץ להיות חלק אינטרגלי מקואליציה בינלאומית בהובלה אמריקאית. בשום פנים ואופן אסור לנו לשחק את תפקיד החמור הקופץ בראש".

בכך הוא צודק לחלוטין, ואני משוכנע שגם נתניהו וברק יחתמו על המשפט הזה. אולם השאלות הן מה היתכנותה של קואליציה כזו, ומה עלינו לעשות אם לא תהיה.

על השאלה הראשונה משיב בר בעצמו: "צריך לתת גם מחמאה לדרג המדיני. ההתחייבות של אובמה שארצות הברית לא תסבול ולא תכיל איראן גרעינית, היא הישג בלתי רגיל לישראל".

צודק. וכיצד הושג אותו הישג בלתי רגיל לישראל, של הדרג המדיני? בכך שישראל נתנה ונותנת לעולם להבין שהיא לא תשלים עם איראן גרעינית, ואם לא תוותר בידיה ברירה אחרת, היא תתקוף. כלומר "לשחק את תפקיד החמור הקופץ בראש". השגת ההתחייבות של אובמה היא תולדה של המדיניות הזאת, וההתחייבות הזאת תישאר בתוקף אך ורק כל עוד המדיניות הזאת תישאר בתוקף.

במילים אחרות, הדרך היחידה להימנע ממצב שבו באמת התקיפה תהיה מלחמת אין ברירה, שהרי גם בר מודע לגודל הסכנה האיראנית, היא איום מתמיד, מוחשי ואמין לתקוף את איראן, אם העולם לא ימצא דרך אחרת למנוע את התגרענותה.

גם בביקורתו של בר על "ההשוואה בין האיום האיראני למצבם של היהודים באירופה ערב השואה" יש סתירה פנימית. איך הוא מנמק את הביקורת? "זה משדר כאילו מדינת ישראל נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה. ב-39' יהודים ברחו לארצות בטוחות וכול נו יודעים מה קרה למי שלא הצליח לברוח. מי שמשווה את מצב היהודים אז למצבנו היום אומר במשתמע: תברחו מכאן. הספינה טובעת. זו השוואה מופרכת".

זוהי ביקורת סרק, כיוון שה"השוואה" שנתניהו עשה בין האיום הגרעיני לשואה, הייתה בדיוק ברוח זו. הוא לא טען שמצבם של אזרחי ישראל דומה למצב היהודים ערב השואה, אלא שמצב אזרחי ישראל הפוך למצבם של היהודי ערב השואה. ההבהרה שישראל לא תשלים בשום אופן, גם במחיר פעולה צבאית, עם נשק השמדה המונית בידי איראן, היא שדר לכך שישראל לא נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה, אלא שהיא דבקה בתפקיד הזה. ההשוואה נועדה להבהיר שאיום כמו זה של השואה ינחל כישלון חרוץ, כיוון שישראל חזקה ותמנע אותו.

אני מעריך ומוקיר את אלוף (מיל') ישי בר, שהיה המח"ט שלי במילואים, בחטיבת הצנחנים. לצערי, החוכמה ושיקול הדעת המאפיינים אותו כל כך, לא באו לידי ביטוי בדבריו על האיום האיראני בראיון, וחבל.

                                                                                                                              * מוסף "הארץ"