הבלוג של אורי הייטנר

אילו "האביב הערבי" היה מה שכל כך רצינו שיהיה, מה שקיווינו שיהיה, מה שאפילו קצת רימינו את עצמנו וסיפרנו לעצמנו שהינו, הרי שהאדם האחרון שהיה ראוי בעינינו לרשת את מובארק היה הגנרל אחמד שאפיק. אילו אכן היה "האביב הערבי" התקוממות של עם שוחר חירות נגד שלטון העריצות והדיכוי של  מובארק, ודאי ששאפיק, שהיה עצם מעצמות הרודנות המובארקית וראש הממשלה האחרון ששירת את הדיקטטור, היה פסול מכל וכל לתפקיד.

והנה, כל אדם שפוי ונאור בעולם, מייחל היום לבחירתו של שאפיק לתפקיד. זאת, מאחר והאלטרנטיבה אינה לך ולנסה מצרי, לא וצלאב האוול מצרי ואף לא נלסון מנדלה מצרי. הברירה המצרית היא בין תואם מובארק לבין חומייני המצרי. וברור שהסכנה החומייניסטית חמורה יותר.

לנו, מדינת ישראל, עניין מיוחד בתוצאות הבחירות, שעלולות להיות להן השלכות מרחיקות לכת באשר לעתיד הסכם השלום בין המדינות. לא בכדי הגדרתי זאת "עתיד הסכם השלום" ולא "עתיד השלום", כיוון שאם להיות כנים עם עצמנו, אין שלום בין ישראל למצרים. אין כל דמיון בין השלום למענו שילמנו מחיר כבד כל כך – נסיגה מכל סיני ועקירת כל יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, לתמורה שקיבלנו תמורת הנסיגה. למעשה, השלום בין ישראל למצרים נרצח יחד עם הנשיא סאדאת ב-6 באוקטובר 1981. מובארק הפר את הסכם השלום והפך אותו לעפר ואפר.

השלום אמור היה להפוך את ישראל ומצרים לשתי שכנות ידידותיות, כמו שתי מדינות שכנות באירופה. ישראל ומצרים חתמו ביניהן על עשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי הכלכלה, התרבות, החינוך; הסכמי תיירות וסיוע חקלאי ועוד. מובארק הפר את כל ההסכמים הללו ברגל גסה. בניגוד לסאדאת, שבארבע השנים בין ביקורו ההיסטורי בירושלים להירצחו ביקר בישראל לא פחות מחמש פעמים, מובארק סירב בעקשנות לבקר בישראל במשך 30 שנות שלטונו העריץ (זולת קפיצונת קלילה להלווייתו של רבין). היחסים בין ישראל לבין מצרים לא היו יחסי שלום קר, אלא הייתה זו מלחמה קרה. מלחמה חד-צדדית, של מצרים נגד ישראל. מצרים הייתה ראש החץ של כל מאבק מדיני נגד ישראל, היא הובילה את הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן שהייתה יריית הפתיחה למסע הדה-לגיטימציה נגד קיומה של ישראל. ממשלת מצרים הובילה הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית חמורה ביותר במערכת החינוך ובכלי התקשורת המצריים. פעמיים החזירה מצרים את שגרירה מישראל, ובשני המקרים ישראל שילמה מחיר מדיני עבור החזרת השגריר כעבור שנים אחדות. נכון, מצרים של מובארק הקפידה לא לבטל פורמאלית את ההסכם, שהניב לה סיוע אמריקאי אדיר.

עם זאת, מצרים כיבדה בקפדנות את הנספח הצבאי של ההסכם, שהוא החשוב ביותר מבחינתנו. הגבול בין המדינות היה שקט וצבא מצרי לא נכנס לסיני. האם כך יהיה גם בעתיד?

מובארק היה דיקטטור. גם דיקטטורה אינה מתעלמת מדעת הקהל, אך היא מושפעת ממנה הרבה פחות מדמוקרטיה. דעת הקהל המצרית שונאת את ישראל ומתנגדת להסכם השלום. סביר להניח שאם שאפיק יבחר לנשיאות, הוא ירצה להמשיך את דרכו של מובארק. אך הוא לא יוכל להתעלם מדעת הקהל ומהרוב העצום של האסלאם הקנאי בפרלמנט. ואף על פי כן, רבים הסיכויים שהוא ימשיך לקיים את הנספח הצבאי של הסכם השלום ויקפיד לא לבטל את ההסכם. כלל לא בטוח שכך יהיה אם יבחר מוחמד מורסי, נציג "האחים המוסלמים". ודאי שהוא לא ימהר לבטל מיד את ההסכם, אלא יתחיל לשחוק את מה שנשאר ממנו, יסלים את העימות המדיני עם ישראל וינצל הזדמנות עתידית לביטולו. אם החומייניזם ינצח במצרים, חלילה, מצרים עלולה לחזור להיות מדינת עימות צבאי עם ישראל.

חוסני מובארק היה דיקטטור מושחת ויריב קשה ביותר של ישראל. אחמד שאפיק הוא ממשיך דרכו. ובכל זאת, לנוכח האלטרנטיבה, בחירתו של שאפיק היא התקווה הגדולה של העולם החופשי ושל ישראל.   

לנוכח הטבח הנורא בסוריה, כדאי שניקח בחשבון את האפשרות, שגם הקצב מדמשק יתגלה כרע במיעוטו, לנוכח האלטרנטיבה.

עלינו להפסיק לסמם את עצמנו באשליות, ולהבין את מהות השכונה בה אנו חיים.

                                                                                                                               * "ישראל היום"