הבלוג של אורי הייטנר

הארץ והעולם כמרקחה – ידיעה רודפת ידיעה: משבר פוליטי וקואליציוני, פיגוע רב נפגעים, הצתות עצמיות, פשעי מלחמה בסוריה, טבח בארה"ב. והכותרת הראשית ב"הארץ": "מוזיאון ישראל מפריד בפעם הראשונה שעות ביקור לנשים ולגברים".

אני סבור שסוגיות הנוגעות לזהות היהודית התרבותית של ישראל ראויות מאוד לעמוד במרכז תשומת הלב הציבורית. אלא שכאן לא הייתה כל כוונה בשיח זהות, אלא בהתרסה, בהסתה, בהתססה, תוך שימוש בכותרת דמגוגית, שאמנם אין בה מילת שקר, אולם חצי אמת גרועה משקר, וכאן מדובר ברבע אמת.

רוב קוראי העיתון מסתפקים בקריאת הכותרות. מה הם לומדים מן הכותרת? שמעתה, לא יוכלו עוד לבקר עם בנות או בני זוגם במוזיאון, מאחר ושעות הביקור בו הופרדו. אילו כך היה, אין ספק שהנושא היה ראוי לכותרת ראשית. אבל מי שיקרא את הכתבה עצמה, יגלה שמדובר בדבר אחר לגמרי. מדובר בכך שהמוזיאון החליט לפתוח, מחוץ לשעות הביקור הרגילות, שעות נפרדות לנשים ולגברים, לביקור בתערוכה אחת בלבד: "חסידים: לא רק שחור לבן".

החלטה יפה וראויה של המוזיאון, המעידה על פתיחות, פלורליזם וליברליות. אולם הכותרת המסיתה עשתה את שלה. הפייסבוק רועש ורוגש ... כפיה דתית ... כניעה לדתיים ... סוף המדינה וסוף התרבות ... ומכספי משלמי המסים ... ובושה וחרפה. וקריאות להחרים את המוזיאון. וכבר קופץ בראש עורך דין המפרסם את מכתב האיום ששלח למנהל המוזיאון, עם העתקים ליועץ המשפטי לממשלה ולשר החינוך. ואיומים לעתור לבג"ץ... הנאורות בהתגלמותה.

בוקה, מבוקה ומבולקה, אך למעשה זהו רוב מהומה על לא מאומה. כי מה קרה כאן בסך הכל? מוזיאון ישראל, שהנו מוסד ממלכתי השייך לכל אזרחי ישראל, כולל החרדים, שהציבור החרדי לרוב אינו בא בשעריו, יצר נישה המושכת את הקהל החרדי. כמוסד ממלכתי, האמון על חשיפת הציבור לאמנות, זיהה המוזיאון הזדמנות – מן הסתם גם כלכלית, אך בראש ובראשונה תרבותית, לחשוף את המוזיאון ואת האמנות הישראלית בפני הציבור החרדי. ומאחר ולקהילה החרדית יש מסורות, קודים והתנהלות ייחודית, ובהן ההפרדה בין המינים - כדי לאפשר את הגעתה, המוזיאון הלך לקראתה, בלי לפגוע בצביונו ובלי לפגוע בציבור אחר.

יש לברך את הנהלת המוזיאון על הצעד הזה.

אציג את עצמי. אני חבר קיבוץ אורטל, מנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. היהדות שלי, אורח החיים היהודי שלי, רחוקים ת"ק פרסה מן החרדות. ההפרדה בין המינים בשם הצניעות, היא אחד הנושאים העיקריים למרחק בין ערכיי לבין המגזר החרדי.

אולם כפלורליסט וליברל, אין לי כל עניין לכפות עליהם את אורחות חיי. אני יכול להתווכח איתם, להתקוטט אתם, להשתדל שהמחלוקת תהיה לשם שמים. אך בסופו של דבר זכותם לחיות את חייהם על פי אמונתם. כאשר הדבר פוגע בכלל הציבור, כמו בנושא ההשתמטות מצה"ל, איני רואה סיבה לגלות סובלנות, ואני בפירוש אדרוש מהם שינוי. אולם כאשר מדובר באורח החיים הפנימי של הקהילה, חובתי לגלות סובלנות. זו חובתה של החברה הישראלית. זו חובתה של מדינת ישראל. זו חובתם של מוסדותיה. ובוודאי שזו חובתם של מוסדות התרבות, שעליהם להיות מופת לפתיחות ופלורליזם.

כפלורליסט, אני מתנגד לכפיה חילונית ולהדרת חרדים מן המרחב הציבורי.

כה חבל, שעיתון "הארץ" מקדם את פני תשעה באב במפגן מכוער של שנאת חינם.

* "קול קטמון היובל", BSH