הבלוג של אורי הייטנר

סקר מקיף שפורסם ב"מעריב" מבטא תמיכה של הציבור בפעולה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראני, אם זו תהיה הדרך היחידה למנוע נשק גרעיני מאיראן ואמון בשיקול הדעת של הצמרת המדינית בישראל בנושא זה.

לצד תוצאות הסקר, מופיע טור של שי גולדן תחת הכותרת "למרות התקשורת". במאמרו, מנתח גולדן את הסקר ככישלון של התקשורת הישראלית, שהתגייסה לשכנע את הציבור להתנגד לפעולה באיראן.

במאמרו הוא קורא לתקשורת להיות מודעת למגבלות כוחה. "תוצאות הסקר מהוות שיעור מאלף לכל העוסקים בתקשורת בישראל, על נטיותיו של הציבור וכוחה של הממלכה השביעית לעצב את דעת הקהל ולהשפיע על תפיסת המציאות במדינה".

מה אין במאמרו? שום הרהור של ספק, באשר למשמעות האתית של תקשורת המתגייסת כמעט כאיש אחד כדי לשכנע את הציבור לתמוך בעמדה אחידה.

האם תפקידה של התקשורת ליצור שטיפת מוח לציבור? האם תפקידה של התקשורת לעודד ויכוח חופשי, להציג את ריבוי הדעות, לחשוף את הציבור למגוון עמדות ולספק לו את הכלים לגבש את עמדתו באופן חופשי, או למנוע ממנו את כל אלה, ולהציב בפניו "אמת" אחת, שכל מי שסוטה ממנה הוא "הרפתקן, מטורף, הזוי, מחרחר מלחמה" וכו'?

לא, אין אפילו שמץ של ביקורת עצמית במאמרו של גולדן; להיפך, הוא מתאר את שטיפת המוח הזאת ללא כל הסתייגות, למעט אחת – הכרה ריאלית בכישלון המאמץ. אין בדבריו כל ביקורת עצמית על מוסריות ה"בליץ קריג תקשורתי רחב מאוד במהלך החודשים האחרונים, הן מצד עיתונאים ופרשנים והן מצד בכירים לשעבר במערכת הביטחון".

השאלה היא, האם גולדן עצמו הפנים את לקח הכישלון הזה?

תשובתי לשאלה חד משמעית – הוא בשום אופן לא הפנים. הכישלון נובע מכך שכאשר הציבור נחשף לשטיפת מוח, הוא נאטם ומפסיק להקשיב. הכישלון נובע, מכך שמתנגדי התקיפה אינם מציגים כל אלטרנטיבה. חכמה קטנה לומר מה לא, ולהצביע על הסכנות הכרוכות בתקיפה. אבל כאשר אין מציבים שום אלטרנטיבה, הציבור מבין שהאלטרנטיבה היא איראן גרעינית. בין שתי החלופות הללו, הציבור מעדיף את ההתקפה ומוכן לשלם את מחירה. אולם הכישלון נובע בעיקר מהדה-לגיטימציה לראש הממשלה ושר הביטחון. ואם בסוף המאמר הזה, שוב רומז גולדן שנתניהו יתקוף את איראן כדי להרחיק מעצמו, לקראת הבחירות, את הביקורת על דרכו החברתית, הוא בסך הכל מדגים מדוע הציבור מפסיק להקשיב לחבריו ולו.

****

כנראה שהציבור מאס בשטיפת המוח התקשורתית. הרי שטיפת המוח היא לחם חוק במקומותינו. לפני שנתיים היא התמקדה בהפחדה בפני הצונאמי המדיני של ספטמבר בעצרת האו"ם. והנה, לא צונאמי ולא יער. נהפוך הוא, העולם החופשי התגייס לסיכול  הניסיון הפלשתינאי לפתרון כפוי במזה"ת. בשנה שעברה היה זה הטרנד על ה"סכנה לדמוקרטיה" ו"גל החוקים האנטי דמוקרטיים" (שהשבוע היה לה הד בסערה בכפית מים מעופשים סביב הפסקת תפקידו של אדר כהן כמפמ"ר אזרחות במשרד החינוך). ובחודשים האחרונים, זהו "הבליץ קריג", כלשונו של גולדן, נגד המתקפה באיראן.

אחד ממוקדי שטיפת המוח התקשורתיים העיקריים לאורך שנים רבות, היה הקמפיין בעד נסיגה מן הגולן. אחד הבולטים והבוטים בהובלתו היה עיתונאי "הארץ" ארי שביט. לזכותו של שביט יאמר, שכבר שנים אין הוא "השמאל האוטומטי"; הוא מרשה לעצמו חשיבה עצמאית, ולא אחת הוא מפתיע בעמדות שאינן הולכות בסך לקול תופי הטם-טם של הברנז'ה. אולם בנושא הנסיגה מהגולן, לאורך שנים הוא היה אחד מראשי המתופפים.

השבוע כתב שביט מאמר ב"הארץ", שראוי ללמדו בבתי הספר לעיתונאות כמופת ליושרה. הוא הודה בטעות גדולה – בכך שטעה והטעה בהטפתו רבת השנים לנסיגה מהגולן. "לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן. ... הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעדה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה. ... אם היה שלום בשנות האלפיים, היום כבר היתה שפיכות דמים. אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה, חומרים שונים ומשונים היו מוזרמים אל תוך מקורות הירדן. תקריות אש תכופות היו פורצות בתל קציר ובהאון. הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור ומסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני. רעיון השלום, שהיה נכון לזמנו ונכון לשיטתו, היה נהפך למציאות סיוטית שהיינו מתקשים לעמוד בה. במוקדם או במאוחר הייתה ישראל נאלצת לעלות שוב לתל פאחר ולנפאח ולהמשיך לקונייטרה. אלא שהפעם העליה הזאת הייתה עולה במחיר של מטחי טילים בליסטיים על תל אביב. השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים".

מודה ועוזב ירוחם. ואולי התובנה המאוחרת הזאת והודאה בטעות; ההכרה בכך שחבריי ואני, שהובלנו את המאבק על הגולן וכונינו בידי ארי שביט וחבריו "אויבי השלום", מנענו מלחמה נוראה ואלפי הרוגים, תחייב אותו ואת חבריו לחשבון נפש רחב יותר, על העמדות האוטומטיות שלהם.

למשל, בנושא האיראני. שמא אלה המפחידים את הציבור השכם והערב מפני השלכותיה של פעולה ישראלית, יחשבו קדימה, על המחיר שאנו עלולים לשלם בשל הימנעות מתקיפה. חשבון הנפש של ארי שביט הוא תיאורטי, מאחר והדרך שהציע לא יצאה לפועל. אבל מאמר של ארי שביט תחת הכותרת "חשבון נפש", עלול היה לבוא אחרי שהמציאות הקטסטרופלית שהציג הייתה מתממשת. עדיף שחשבון הנפש של שוטפי המוח נגד פעולה באיראן, לא יעשה במציאות של נשק גרעיני בידי משטר הג'יהאד הקנאי באיראן.

****

אין זה מתפקידה של התקשורת להתגייס ולצעוד בסך בשטיפת מוח של הציבור. בכלל, כאשר ציבור מקצועי מסוים מתנבא בשפה אחת, משהו חשוד בעיניי. כפי שאין לצפות שכל הנגרים, הרופאים או מהנדסי התוכנה יהיו בעלי אותה עמדה פוליטית, כך אין לצפות גם מסופרים, למשל. וכאשר כל הסופרים, למעט חריגים בודדים, מתנבאים בשפה אחת, קשה לי להאמין להם. ברור לי שזאת תופעה סוציולוגית של השתקה, באמצעות הכלי האכזרי של הגחכה. היטיבה לתאר זאת נעמי שמר בשירה "על ראש שמחתי": "תפסוה השומרים / הסובבים בעיר, / מה את רוקדת ככה, / ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה, / זה מה שהולך עכשיו, / זה מה שהולך".

מן הראוי שנזכור, שכוחם הגדול של סופרים הוא בכושר הביטוי; ביכולת שלהם להטיב בביטוי עמדות והשקפות עולם, יותר מאחד האדם. אולם אין להם כל יתרון בעמדות עצמן. כל כך הרבה פעמים טעה עדר הסופרים בעמדה שביטא; כך למשל התמיכה של רבים מאנשי הרוח במערב בסטלין, בשנות החמישים. סביר להניח, שאלמלא פעלו כעדר, רובם היו מגיעים למסקנות אחרות.

אני סולד מעדריות, וכל אימת שאני נתקל בתופעת שטיפת המוח של עדר זה או אחר, קשה לי שלא לחפש, כמעט אינסטינקטיבית את השקר.

וכך גם בהתגייסות העדר נגד מתקפה על תכנית הגרעין האיראנית (או בשפת העדר "התקפה על איראן").

היום התפרסם ב"הארץ" גילוי דעת ועליו חתומה דבוקה של כמה עשרות "אנשי רוח", נגד תקיפת הגרעין האיראני. תוכן המודעה, לא היה אמירות כלליות נגד המתקפה, מסוג האמירות שקל לקבץ סביבן חותמים רבים, אלא תיאוריית קוסנפירציה הזויה, על כך שנתניהו יודע שאין כל אפשרות להצליח בהתקפה על פרוייקט הגרעין האיראני, אך הוא חותר להתקפה, ש"תהפוך מאות ואלפי חיילי ואזרחי ישראל לקורבנות", בתקווה שבכך הוא יגרור את ארה"ב למלחמה נגד איראן, בניגוד לרצון הממשל, בשל שיקולי בחירות אמריקאים ובשל כסף יהודי".

לא להאמין לאן הם יורדים. אותו דיבור אנטישמי נחות ובזוי על ה"כסף היהודי" שיגרור את העולם למלחמה. ועל הפשקוויל הזה חתומים 51 איש, פרופסורים, חתני וכלות פרס ישראל ושלל פרסים אחרים. וזאת "רשימת חותמים ראשונה". האם באמת כל ה-51 הללו מאמינים לתיאוריה ההזויה הזאת? האם באמת כולם קראו את הטקסט עליו הם חתמו?

בשיאו של קמפיין שטיפת המוח נגד "המתקפה על הדמוקרטיה" כביכול, אשתקד, דבוקת החותמים האוטומטית הייתה חתומה על גילוי דעת הקורא "להפר את חוק החרם" ולהחרים את כל מוצרי ההתנחלויות (כמובן שזאת אי הבנת "חוק החרם"). בין החותמים היה יואל מרש"ק, ראש אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. בין היישובים המוחרמים, קיבוצים של התנועה שבה הוא משרת, שהוא נוהג להציג את עצמו כפטרונם. כשנזעקתי ותקפתי אותו, הוא הסביר שהטעו אותו ושהוא לא ידע שהוא חותם על קריאה להחרים וכו'. כמובן שאי הכרת הטקסט אינה פוטרת החתום עליו מאשמה ואחריות, אולם היא מעידה על מידת הרצינות של דבוקת החותמים האוטומטית. לעתים נדמה לי, שהנ"ל הפקידו את חתימותיהם בהוראת קבע – והסמיכו מישהו להחליף את הטקסט מפעם לפעם.

הדבר החמור ביותר בפשקוויל, הוא כותרתו: "דגל שחור". בתחתית הטקסט נכתב: "מעל יציאה למלחמה בתנאים אלו מתנוסס השחור שבדגלים". ברור לאיזה דגל שחור הם מכוונים. בית המשפט העליון דיבר על "דגל שחור" בהקשר של פקודות בלתי חוקיות בעליל, כאלו שחובה לא לציית להן. גילוי הדעת הזה, הוא הסתה של חיילי צה"ל ומפקדיו לסרב לפקודה לתקוף את הגרעין האיראני.

בשבוע שעבר, דוד גרוסמן וספי רכלבסקי, בשני מאמרים נפרדים, קראו בגלוי לצמרת מערכת הביטחון לסרב, למנוע מהדרג המדיני לקבל את ההחלטה. זוהי הסתה ברורה להפיכה צבאית בישראל, נגד הממשלה הנבחרת.

נו, אז שי גולדן מתפלא מדוע הציבור נאטם על מול שטיפת המוח הזאת?

הציבור הישראלי אינו מטומטם. הציבור אחראי יותר מהמסיתים. הציבור מודע לאחריות הרובצת על ראש הממשלה, ואינו נוהה אחרי המלעיזים. אם איראן תשיג פצצה גרעינית, מה יאמר נתניהו בוועדת החקירה הממלכתית? הרי הוא לא יוכל להסתתר מאחורי הרמטכ"ל ואפילו לא מאחורי מאיר דגן. הוא אפילו לא יוכל לומר שדוד גרוסמן ואפילו ספי רכלבסקי (!) כתבו מאמר בעיתון. הוא יצטרך לתת דין וחשבון לאזרחי ישראל ולהישיר מבט כלפי ההיסטוריה. כנראה שנגזר על המשמרת שלו למנוע את גירעון איראן, והוא לא יוכל להתחמק מן האחריות הזאת. לא בכדי, הציבור נותן לו גיבוי.

* "חדשות בן עזר"