הבלוג של אורי הייטנר

הטראומה הקשה ביותר בתולדות מפעל ההתיישבות בגולן, הייתה פינוי היישובים ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. מעבר לטראומה האישית של נטישת הבית ושל אי הוודאות האם יהיה לאן לחזור, ומעבר לטראומה הלאומית של המלחמה הקשה, ההפתעה, המחדל, המחיר הכבד, הייתה גם טראומה בתפיסת העולם. האם החינוך על כך שעם אינו נסוג מחפירות חייו ושבית לא נוטשים בכל מחיר היה שגוי? או שמא היה כאן כישלון... של מי? של המדינה? של ההנהגה? של צה"ל? של המתיישבים? שמא כל התפיסה המקשרת בין התיישבות לביטחון פסה מן העולם?

יש, כמובן, מי שניצלו את המבוכה כדי לבנות תיאוריה על פיה מלחמת יום הכיפורים הוכיחה שאין משמעות להתיישבות. להיפך, לא זו בלבד שאין היא נכס – היא נטל. בתקופת המאבק על הגולן, לא פעם התריסו מולנו באמירה הזאת. "בתקופה א' [תקופת טרום מדינה א.ה.] – התלם האחרון – כלומר ההתיישבות יהיה גבול מדינת היהודים. כשיש מדינה רק הצבא קובע... למדינה יש צה"ל שקובע בפועל גבולות, ואין קשר בין התיישבות לביטחון. ביום הכיפורים סילקו את המתיישבים בגולן", כתב צבי כסה במאמר לפני כשנה (צבי כסה, בין גיבוריוּת הקודמת בהקמת המדינה למתוקנוּת ממלכתית הקודמת בקיום מדינה, "כיוונים חדשים" 25, דצמבר 2011). ואילו בספר "ההר שהיה כמפלצת", שניתן להגדירו כספר תעמולה לנסיגה מהגולן, מופיעה בחדווה כותרת אודות תקופת המלחמה וימי הקרב שקדמו לה: "...ההתיישבות נטל ביטחוני", כאשר המחבר קופץ כמוצא שלל רב אחרי כל בדל אמירה של קצין זה או פוליטיקאי אחר המאוששת, כביכול, את התזה הזאת.

הגישה הזו – אין דבר וחצי דבר בינה ובין ביטחון, במובן המהותי של המושג. זוהי תפיסת ראש קטן, הרואה את הביטחון דרך משקפיים צרות של שדה קרב. אכן, בקְרָב אזרחים הם נטל. במלחמה עם לבנון, אין כל תועלת לתושבי קריית שמונה, להיפך. בגישה ביטחונית של ראש קטן, אין בכלל מקום ליישובים, בוודאי לערים, שכן הם ממש מפריעים למלחמה. אם תהיה מלחמה עם איראן, למשל, גוש דן יהווה נטל ביטחוני ממדרגה ראשונה.

אולם ביטחון לאומי אינו תיאור שדה קרב. קריית שמונה היא נכס לאומי בעצם קיומה – היא אינה אמורה לספק ביטחון, אלא הצבא נועד לספק לה ביטחון, כפי שהוא מספק ביטחון לכל מקום אחר במדינה. לשם כך קיים צבא.

אולם במובן הרחב של ביטחון לאומי – ההתיישבות נותנת את הצידוק להגנה על המדינה. גבול שאין בו התיישבות, הוא גבול נטוש שלא תהיה לצבא נחישות ומוטיבציה להגן עליו, ורבה הסכנה שייפול. ההתיישבות בגולן חשובה בפני עצמה, כמימוש זכותנו על א"י וכמימוש ריבונותנו בשטח מדינת ישראל. אולם האם יש לה חשיבות ביטחונית?

אין להתיישבות כל משמעות במובן של יחידה צבאית שאמורה לעצור את הסורים על הגדרות. ימי דגניה ונגבה אינם רלוונטיים מול צבאות המאה ה-21. אולם יש לה משמעות אדירה מבחינת הביטחון הלאומי של ישראל במובנו הרחב. בזכות ההתיישבות, הגולן ישראלי. ולגולן, חשיבות ביטחונית אדירה. יתכן ששמעון פרס ממשיך לצחוק מהבדיחה הלא מצחיקה עליה הוא מתענג מאז ראשית שנות ה-90, "האם הטיל שישוגר מסוריה אל גוש דן יעצור בדרך כדי לבקש אישור ממזכיר מרום גולן להמשיך במסלולו?" (נא לצחוק מהחידוד, בבקשה). אבל כמובן שהזלזול במרכיב הטריטוריאלי של הביטחון, הוא המצאה ישראלית - טיעון פוליטי דמגוגי.

היום, יותר ויותר ישראלים מבינים זאת, לנוכח המצב בסוריה. יותר ויותר אנשים שתמכו בנסיגה, אומרים לי היום שאנחנו צדקנו והם טעו ואיזה מזל שהגישה בה הם דגלו לא יצאה לפועל. ויש גם עיתונאים שהטיפו במשך שנים לנסיגה מהגולן, והם מגלים יושרה וכנות ומודים בטעותם. כזה הוא, למשל, סבר פלוצקר. ובשבוע שעבר כתב זאת בפירוש ארי שביט, מבכירי הכותבים ב"הארץ" וחובב נסיגה מהגולן ותיק וידוע, במאמר שפרסם תחת הכותרת "חשבון נפש".

מאמרו של שביט ראוי להילמד בבתי הספר לעיתונאות כמופת ליושרה. הוא מתפקח מעיוורונו ומתפכח משיכרונו ומודה בטעות הגדולה – בכך שטעה והטעה בהטפתו רבת השנים לנסיגה מהגולן. "לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן. ... הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעדה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה. ... אם היה שלום בשנות האלפיים, היום כבר היתה שפיכות דמים. אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה, חומרים שונים ומשונים היו מוזרמים אל תוך מקורות הירדן. תקריות אש תכופות היו פורצות בתל קציר ובהאון. הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור ומסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני. רעיון השלום, שהיה נכון לזמנו ונכון לשיטתו, היה נהפך למציאות סיוטית שהיינו מתקשים לעמוד בה. במוקדם או במאוחר הייתה ישראל נאלצת לעלות שוב לתל פאחר ולנפאח ולהמשיך לקונייטרה. אלא שהפעם העליה הזאת הייתה עולה במחיר של מטחי טילים בליסטיים על תל אביב. השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים".

מודה ועוזב ירוחם. ואולי התובנה המאוחרת הזאת וההודאה בטעות; ההכרה בכך שאנו, שכונינו בידי ארי שביט וחבריו "אויבי השלום", מנענו מלחמה נוראה ואלפי הרוגים, תחייב אותו ואת חבריו לחשבון נפש רחב יותר, על העמדות האוטומטיות שלהם.

האמת היא, שיש במאמרו של שביט אמירות שניתן להבין מהם שהוא עוד טרם התנתק מדוֹגמות גישתו הישנה והמיושנת. למשל, כאשר הוא מספר איך זעם על שמיר ושרון שמנעו נסיגה, והוא ראה בהם כמי ש"מנעו מישראל שלום", הוא הזכיר שציפה ש"ההיסטוריה תוקיע אותם על סרבנות השלום שלהם ותתייחס אליהם כפי שהיא מתייחסת אל גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי". האם כחלק מחשבון הנפש, לא היה מן הראוי שיבחן בדיעבד את המיתוס על גולדה, דיין וגלילי שכביכול החמיצו שלום וגרמו למלחמה? הרי לא ההיסטוריה מתייחסת אליהם כך, אלא מי שהשתלטו על ההיסטוריוגרפיה. אין לי ספק, שהמיתוס השקרי הזה יושלך בבוא היום לפח האשפה של ההיסטוריה.

יש קשר בין הניסיון לסגת מהגולן לבין מלחמת יום הכיפורים, אך הוא שונה לגמרי. ניתן ללמוד עליו ממאמרו של שביט: "הן [ההנחות שהצדיקו נסיגה א.ה.] היו הנחות היסוד של חלק הארי של הממסד הצבאי. האמינו בהן רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל. צידדו בהן ראש אמ"ן אחרי ראש אמ"ן אחרי ראש אמ"ן. לא מרץ הייתה מפלגת השלום עם סוריה, אלא צה"ל היה מפלגת השלום עם סוריה". הנה כי כן, כמו ערב מלחמת יום הכיפורים, שוב צמרת צה"ל שבויה ומקובעת בקונספציה המבוססת על הרהורי הלב ומבטאת עיוורון וסירוב להתמודד עם המציאות.

בסיום דבריו, ארי שביט שוב מניח את ראשו בחיקה החם של הקונספציה הישנה והמוכרת לו "מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים". אולי כאשר יחדל עם הדיבורים על "האנשים מנגד", ניתן יהיה לומר שהוא אכן השלים את חשבון הנפש. אולם הצעד שעשה הוא חשוב ומשמעותי. אין זה מהלך יחיד של אדם יחיד – זוהי התפכחות של רבים (אף שיש גם סרבני התפכחות).

ובינתיים, אנו, "האנשים מנגד"; אנו שיישבנו ומיישבים את הגולן ושהובלנו את רוב הציבור הישראלי למאבק בנסיגה, יכולים להיות גאים בכך שהצלנו את מדינת ישראל מסכנה גדולה. לא, אין ערך צבאי להתיישבות בשעת קרב. אכן, באותה שעה ההתיישבות היא אפילו נטל. אולם בראיה לאומית רחבה ובוגרת, ההתיישבות היא נכס לביטחון הלאומי. וכבר עמד עליו יגאל אלון, בנאום שנשא במועצת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, נובמבר 1967: "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".