הבלוג של אורי הייטנר

ביקורת חריפה נמתחת על שר החינוך גדעון סער, בגין קיצור חופשת הקיץ בחמישה ימים. רק חמישה ימים? אז מה זה נתן? צריך לקצר לחצי! לפחות בשבועיים!

גם לי יש ביקורת חריפה על השר סער, אבל היא הפוכה. למה גזלת חמישה ימים מחופשת הקיץ?

לא, איני חושב שבית הספר הוא ארץ גזירה ולפיכך אני מקדש כל יום של חופשה ממנו. ההיפך הוא הנכון – המשמעות של החופשה היא הרבה מעבר ל"לא בית ספר". חופשת הקיץ היא המגרש הגדול של החינוך הקהילתי, הבלתי פורמאלי. "החופש הגדול" הוא התקופה הגדולה של תנועות הנוער – המחנות, קורסי ההדרכה, הוא התקופה הגדולה של מחלקות הנוער והילדים במתנ"סים וברשויות המקומיות, הוא התקופה הגדולה של הקייטנות, של מחנות האימונים בספורט, במוסיקה, באמנות. זה הזמן לקורסים שונים לבני נוער (מציל חובב, מדריכי רכיבה וכד'). זו גם התקופה שבה הנוער יכול לעבוד. וכמובן, זה הזמן לחופשה משפחתית הגונה.

השיח הציבורי על אורך החופשה הוא מעוות. במקום שיתמקד בשאלה איך לנצל את הקיץ כדי להעשיר את הילדים ואת הנוער בחינוך המשלים את זה של בית הספר, שאינו נופל כהוא זה בחשיבותו מהחינוך בבית הספר, השיח מתייחס לחופשה כאל ריק, כאל תקופה חפה מתוכן, כאל תקופה שמה שיש בה זה שאין בה בית ספר. כתקופה שבה "הילדים עולים להורים על העצבים" ו"מטפסים על הקירות", ומשתעממים, ולא זזים מהפייסבוק. התפיסה המעוותת הזאת, היא שהופכת את החופשה לסיוט וקוראת לקיצוצה. נמאס להורים להיות בייביסיטר והם רוצים שבית הספר יהיה הבייביסיטר שלהם, ויפה חודש אחד קודם.

מן הראוי, שהמדינה תבין את אחריותה לחינוך הבלתי פורמאלי, תיקח אחריות על מימון וסבסוד של תכניות רבות לקיץ ותגדיל את תקציב הגורמים העוסקים בכך.

נשאלת השאלה – האם אנו רוצים חינוך לילדינו, או סידור להורים שלהם, כלומר – בייביסיטר?

****

חינוך חינם לגילאי 3-6 – זו בשורה חברתית גדולה וחשובה. בצדק מתהדרת הממשלה ומתהדר ראש הממשלה בהישג הזה, והממשלה ראויה לשבח עליו. אך מי שיש לזקוף לזכותה את ההישג עוד יותר מהממשלה, זו המחאה החברתית הגדולה של קיץ אשתקד, שהרי ללא המחאה, לא הייתה קמה ו' טרכטנברג ולא הייתה מתקבלת החלטה כזאת. הן האמת היא, שחינוך חינם מנוגד לדי.אן.איי. האידיאולוגי של נתניהו ושטייניץ, הדוגלים בנסיגת המדינה והתכווצותה ובהפרטת השירות הציבורי.

עובדה זו מבליטה את ההחמצה של דעיכת המחאה השנה, מסיבות שונות, בעיקר בשל ההשתלטות העוינת של גורמים מיליטנטיים על תנועת המחאה והסטתה לאפיקים שליליים, שהציבור הרחב אינו יכול ואינו רוצה להתחבר אליהם. ובלי תמיכת הציבור הרחב, אין למאבק השפעה ואין לו הישגים.

חינוך חינם לגילאי 3-6 הוא צעד חשוב ומבורך, אך גם השיח הציבורי אודותיו לוקה בתסמונת הבייביסיטר. כל הדיון הוא על המסגרת ועל החינם – על השאלה כמה ילדים יכנסו לסידור כבר השנה והיכן. אין כל דיון ציבורי על שאלת התכנים הנלמדים בגנים, על איכות הלימודים, על דמות הגננת, על אופי ההכשרה של הגננות.

זהו שיח המתייחס לגנים כאל בייביסיטר. העיקר שיהיה סידור טוב, נוח וזול. מהו התוכן? לא כל כך מעניין.

****

הילדים הקטנים יותר, החלו את שנת הלימודים שלהם במעונות היום. רבים מהם במעונות של ... משרד התמ"ת. מה פתאום התמ"ת? מה לתמ"ת ולחינוך?

רקע היסטורי – התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.

שרת העבודה בשנים 1949-1956 הייתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה הייתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העליה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.

הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו 60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפיכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.

מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת, הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר גם היום של אחריות משרד התמ"ת עליהם.

הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. על המשרד ליטול אחריות על החינוך מן הלידה ואילך, ולהשקיע גם בגיל הרך את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.

* "מקור ראשון"