הבלוג של אורי הייטנר

להרצאה שנשאתי לא מכבר, נתתי את הכותרת "שקר הנכבה". ואני מודה ומתוודה, ובכך פתחתי גם את ההרצאה – זוהי כותרת פרובוקטיבית, ואין היא, באמת ובתמים, נאמנה לאמת. מה פירוש שקר הנכבה? המילה נכבה היא אסון בערבית. האם ניתן להטיל ספק בכך שלערביי א"י קרה אסון במלחמת העצמאות? האין זה ראוי להתייחס באמפתיה ובהבנה לאסונם?

להפסיד במלחמה – זה אסון. גם כאשר המפסיד הוא הצד התוקפן, כבמקרה דנן – הפסדו הוא אסון, בעבורו. וכאשר מדובר במלחמה על כל הקופה – אסונו גדול שבעתיים. ומלחמת העצמאות הייתה מלחמה על כל הקופה – מלחמה שבה הצד שדחה את אפשרות חלוקת הארץ בין העמים, תקף את הצד שקיבל את האפשרות הזאת, במטרה למנוע את הקמת מדינתו ולהשמידו פיסית. ההפסד היה כרוך במחיר כבד ביותר לצד התוקפן – הרבה מהכפרים שלו ומאוכלוסייתו נעקרו, ומאות אלפים ממנו ברחו (רובם) או גורשו (מיעוטם). ואי אפשר שלא לכנות מחיר כזה כאסון, נכבה.

מלחמת העצמאות שלנו היא אסונם של הפלשתינאים, גם של ערביי ישראל. יום העצמאות הוא חג הגאולה של העם היהודי, אין חג גדול ממנו. והוא יום אבל עבור הפלשתינאים. זהו חגו של הצד המותקף והמנצח, ואבלו של הצד התוקפן והמובס.

"בנפול אויבך אל תשמח" אמר לנו החכם באדם. "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" גער הקב"ה במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וחילו בים סוף, על פי המדרש. פירושו של אברבנאל לטפטוף היין בעת קריאת עשר המכות בסדר פסח, היא שמדובר בביטוי אמפתיה כלפי המפסידים – יין ישמח לבב אנוש. אנו שמחים על הניצחון והגאולה, על יציאת מצרים, אבל אנו מחסירים טיפה מן היין על כל מכה שהוכו מצרים. וכך גם בכל הנוגע למלחמת העצמאות – יש לנו כל הסיבות לשמוח על נצחוננו, על גאולתנו, על הקמת מדינת ישראל וקיומה. השמחה אינה על אסונם של אויבינו. עלינו לגלות הבנה לאבלם. לכן, למשל, איני מצפה מערביי ישראל לחגוג את יום העצמאות; איזו סיבה יש להם לחגוג את תבוסתם, את אסונם?

אז מדוע הכתרתי את הרצאתי "שקר הנכבה"? כיוון שאני מבחין בין הנכבה, לבין ה"נכבה". אכן, קרה לפלשתינאים אסון = נכבה. ה"נכבה" היא השקר אודות נסיבות אסונם. אסונם, הנכבה שלהם, הוא תוצאה חד משמעית של תוקפנותם הנוראה. הם נושאים ב-100% אחריות לתוצאה הזאת. יש להם כל הסיבות להתאבל עליו, ומן הראוי היה שגם יעשו את חשבון נפשם, ויפיקו את הלקחים מאסונם. אולם במקום לעשות כן, הם המציאו את שקר ה"נכבה" – השקר אודות התוקפנים הציונים הקולוניאליסטים, שפלשו לארץ לא להם, התנפלו על הפלשתינאים השלווים והתמימים במסע רצח, אונס וטיהור אתני וכו' וכו' וכו'. ויש גם בתוכנו, בין היהודים הישראלים, סוכנים של שקר ה"נכבה". ונגד השקר הנתעב הזה יש לצאת.

הנכבה הפלשתינאית היא תוצרת עצמית. ימיה כימי ההתנגדות התוקפנית והאלימה לציונות, מראשיתה. מלחמת העצמאות לא הייתה המלחמה הראשונה בין היהודים והערבים בא"י. קדמו לה מאורעות תרפ (1920), תרפא (1921), תרפט (1929) ותרצו-תרצט (1939), והאלימות שקדמה למאורעות, וזו שבין מאורעות למאורעות.

אך נתמקד, במאמר זה, רק במלחמת העצמאות. שתי תחנות במלחמה זו, אפשרו לערבים לקבל החלטה היסטורית, והם בחרו בהחלטה הלא נכונה, שהמיטה עליהם נכבה. הראשונה, בעקבות החלטת עצרת האו"ם על החלוקה והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בא"י, ב-29.11.47. הייתה זו החלטה קשה מאוד עבור היישוב היהודי, כיוון שהיא השאירה מחוץ לשטחי המדינה את ירושלים כולה, את לוד ורמלה, את יפו, את אשקלון ואשדוד, את באר שבע ונהריה, חלקים גדולים מן הנגב והגליל. ואף על פי כן, היישוב היהודי קיבל את ההחלטה בשמחה וחגג אותה בריקודים עד אור הבוקר. היישוב הערבי קיבל אותה בהתנפלות רצחנית על היישוב היהודי, למחרת ההחלטה, על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה.

הייתה לערבים תחנה נוספת – 15.5.48. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה (מגילת העצמאות), בן גוריון הושיט יד לשלום הן לערביי הארץ והן למדינות ערב. הערבים יכלו להשלים עם כישלון ניסיונם למנוע את הקמת מדינת ישראל ולקבל את המציאות החדשה. אולם לא זאת הייתה בחירתם – מדינות ערב פלשו למדינת ישראל בת יומה, במטרה למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. כנגד כל הסיכויים, מדינת ישראל ניצחה. ניתן לומר שהצדק ניצח. התוקפנות הערבית המיטה על הפלשתינאים אסון.

במקום לקחת אחריות ולקלוט את הפליטים הערביים – קורבנות התוקפנות הערבית, במדינותיהם, כפי שעשו בדיוק באותן שנים מדינות אירופה אחרי מלחמת העולם, הם בחרו להנציח את פליטותם, כנשק להמשך המלחמה נגד קיום מדינת ישראל.

כבר ב-16.6.48, לאחר שחרור יפו, התייחס בן גוריון בישיבת הממשלה לתביעה החצופה להחזיר את ערביי יפו לעיר: "יפו תהיה עיר יהודית. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו, יפו היא שעשתה מלחמה בתל-אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה חסידים שוטים. החזרת הערבים ליפו אין בה צדיקות, אלא איוולת. אלה שעשו בנו מלחמה – יישאו באחריותה לאחר שהפסידו... ועלינו למנוע בכל מחיר חזירתם בינתיים. גם אנו וגם דעת הקהל העולמית לא יכולים להתעלם מהעובדה האיומה שכאן שבע מאות אלף מול עשרים ושבעה מיליון, אחד נגד ארבעים. היושר האנושי לא נזדעזע כשעשרים ושבעה מיליון התקיפו שבע מאות אלף – וזה לאחר ששישה מיליון יהודים נטבחו באירופה. אין זה יושר אנושי אם יתבעו מאתנו להחזיר לאבו כביר וליפו אלה שקמו להשמידנו".

לנכבאיסטים שבתוכנו, יש תשובה מעניינת לטענה הזאת: בעצם, הציונים קיבלו את החלטת כט בנובמבר אך ורק כיוון שידעו שהערבים ידחו אותה. הם לא רצו בה – עובדה שלא הסכימו לחזור לגבולות החלוקה ולהחזיר את הפליטים.

אכן, גבולות החלוקה הם גבולות בלתי אפשריים, ומספר הערבים גם בתחום שיועד למדינה יהודית היה מקשה מאוד על קיומה של מדינה יהודית. אולם ההחלטה התקבלה, מתוך הבנה שדרושה הכרעה היסטורית על הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי – עכשיו, או לעולם לא. ההחלטה נפלה מתוך מודעות למחיר הכבד של המלחמה. היא הייתה מתקבלת גם מתוך מודעות למחיר הכבד של הסכמת הצד השני.

בהיסטוריה – אין דבר כזה "מה היה קורה אילו". אילו הערבים היו מקבלים את החלוקה, היה זה המבחן של היישוב היהודי. אולם לא כך קרה, ואין כל משמעות לספקולציות ההיסטוריות הללו.

ובכל זאת, ניתן לקבוע שהטענה הזאת חסרת שחר. למרות הקושי, היישוב היהודי והתנועה הציונית היו מוכנים באמת ובתמים לקבל את החלוקה, והיו מתמודדים עם הקשיים אילו גם הערבים היו מקבלים אותה. אולם משדחו אותה ותקפו את ישראל, אין כל סיבה להעניק פרס לתוקפן.

ב-15.9.47, חודשיים וחצי טרם החלטת עצרת האו"ם, נפגשו איש המחלקה המדינית של הסוכנות אבא אבן (לימים השגריר הישראלי הראשון בארה"ב ובאו"ם, שר החינוך ושר החוץ) וראש המחלקה הכלכלית של הסוכנות דוד הורוביץ (לימים מייסד בנק ישראל ונגידו הראשון עד שנות ה-70) עם עבד אל רחמן עזאם, מזכ"ל הליגה הערבית. השניים נועדו עם עזאם, מטעם הנהלת הסוכנות היהודית – הממשלה שבדרך, ובפיהם קריאה לערבים לשלום, לשיתוף פעולה, לשגשוג כלכלי של המזה"ת כולו. הם הציעו את הצטרפותה של מדינת ישראל, כשתקום, לליגה הערבית שתהיה לליגה מזרח תיכונית, ולרתום את העם היהודי כולו למען שגשוג אזורי. הם התחייבו, שאם מדינת ישראל תקום בהסכמה, היא תקבל את גבולות החלוקה הבעייתיים ולא תנסה להתפשט.  

לשבחו של עזאם יש לומר, שהוא לא מרח אותם בדברי חלקות, אלא אמר להם את האמת: "ליגה מזרח תיכונית המבוססת על גיוון ושוני אינה באה בחשבון. הערבים אינם פוחדים מהתפשטות יהודית. הם דוחים את עצם הנוכחות הציונית כגוף זר שהגיע ללא הסכמתם וסירב להיטמע לתוך אורחות חייהם. אתם עלולים להיות עובדה קיימת, אך אתם תופעה חולפת. לפני מאות שנים הצלבנים כוננו עצמם בתוכנו כנגד רצוננו, ותוך 200 שנה גירשנו אותם. זאת משום שמעולם לא עשינו את הטעות של השלמה עם קיומם. העולם הערבי אינו במצב רוח פשרני כלל וכלל ... לא תשיגו מאומה בדיבורים על פשרה או שלום. אתם עשויים, אולי, להשיג דבר מה בכוח צבאי. אנו ננסה להביסכם. איני בטוח שנצליח בדבר. אך אנו ננסה. הצלחנו לגרש את הצלבנים, אך הפסדנו את ספרד ופרס, ואולי אף נפסיד את פלשתין. אך מאוחר מדי לדבר כעת על פתרון בדרכי שלום ... אתם מדברים על המזה"ת, בעבורנו אין דבר כזה. מבחינתנו ישנו רק העולם הערבי. לאומיות היא הכוח החזק המניע אותו. איננו זקוקים לפיתוח כלכלי. בעבורנו קיים רק מבחן אחד - מבחן הכוח. ... הבעיה תיפתר קרוב לוודאי רק בכוח הזרוע".

הפגישה הזאת היא הקופסה השחורה של הסכסוך הישראלי ערבי. היא תמצית הדנ"א של הסכסוך מאז ועד היום. היא מסבירה את הטרור הפלשתינאי, היא מסבירה את טענת "זכות" השיבה, היא מסבירה את המלחמות, היא מסבירה את המוטיבציה האיראנית לנשק גרעיני (אמנם האיראנים אינם ערבים, אך הם הפכו את הסכסוך לסכסוך דתי עם העולם המוסלמי). היא מסבירה שאין זה סכסוך על מיקום הגבולות ("הערבים אינם פוחדים מהתפשטות יהודית") אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל ("דוחים את עצם הנוכחות הציונית"). זאת האמת, זאת המציאות, ועלינו להביט בה נכוחה.

בתוך המציאות הקשה הזאת, בנינו מדינה לתפארת, שיש עוד הרבה מה לשפר בה בכל התחומים, אך יש לנו כל הסיבות להתגאות בה. מוטב היה לחיות בסביבה הרוצה בנו וחפצה בשלום עמנו, ואני מאמין שיבוא יום השלום, אולי לא בקדנציה שלנו, אולי אף לא בשל ילדינו. עד אז, עלינו להיות נחושים לחיות ולהגן על עצמנו, לפתח את המדינה, ליישב את הארץ, לקבץ את הגלויות, לתקן את החברה, להמשיך וליצור את התרבות היהודית, לבנות מערכות חינוך, השכלה ומדע מהטובים בעולם, לפתח את המשק. והעיקר – לא לפחד כלל.

* "שישי בגולן"