(תגובה ליוסי שריד, "בנעלי גולדה", 5.10.12)

יוסי שריד משתלח, כדרכו. ובמי משלח שריד את חרצובות לשונו במאמרו "בנעלי גולדה"?

ראשית, כמובן, בגולדה מאיר. הרי הוא היה בין הראשונים לרקום את העלילה, על פיה ישראל אשמה בתוקפנותם של מצרים וסוריה שפלשו אליה ביום הכיפורים תשל"ד 1973. הפלישה נבעה, בעצם, מכמיהת התוקפים לשלום, והמותקפת, היא היא התוקפנית, מאחר וגולדה סירבה להיכנע לתכתיב של התוקפים. כעת, בשיאו של טרנד ההאשמה הזאת, יוסי שריד לא יישב ביציע. את גולדה מאיר הוא מגדיר "סיוט", "מחרחרת מלחמה", "שיכורת כוח" ושיא השיאים: "דמם של 2,650 ההרוגים בראשה". כן, אפשר להסית גם נגד אדם מת. ואלמלא נפטרה לפני 34 שנים, ראוי היה להגדיר את דברי ההסתה של שריד כהתרת דם.

הבאה בתור היא שלי יחימוביץ'. את שלי מכניס שריד לנעלי גולדה. לא לנעליה של גולדה האמתית, אלא לנעליה של גולדה המדומיינת, פרי הדמוניזציה שהוא וחבריו עשו ועושים לה. כלומר, דמם של הרוגי המלחמה הבאה הם בראשה של שלי יחימוביץ', "שאותה [את המלחמה הבאה] לא ניסתה למנוע במילה".

שריד משתלח גם בחברי תנועת "דרור ישראל", אותם הוא מגדיר "תלמידיה וחסידיה" של שלי. וזאת – על מה ולמה? בשל עצרת לזכר רבין שהם יזמו בנפרד מן העצרת המרכזית. כלומר, הם העזו לסטות מן התלם, ומי שסוטה, ולו סטיה קלה, ראוי לבליסטראותיו של שריד.

רק יצחק רבין חסין מחציו המורעלים של יוסי שריד. הרי רבין "ניסה לעשות ולא זכה". מה הוא ניסה לעשות? האם הוא ניסה להגשים את תפיסת עולמו של יוסי שריד?

את התשובה לשאלה זו, נתן רבין עצמו. בנאומו האחרון בכנסת, טרם הירצחו, בדיוק 17 שנים לפני פרסום מאמרו של שריד (5 באוקטובר 1995), הציג רבין את קווי המתאר של מדיניותו, לקראת המו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

זאת הייתה דרכו של רבין בסוף ימיו, ובה דבק עד שכדוריו של יגאל עמיר פילחו את לבו. האם זו דרכו של יוסי שריד? האם הוא חותם על הפרוגרמה המדינית של רבין? היום מנסה שריד להפוך את רבין למרטיר של דרכו המדינית, שמעולם לא הייתה דרכו של רבין, אך אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך היה משתלח ברבין, כאשר היה מיישם את דרכו.

דרכו של יוסי שריד, מאז ומתמיד, הייתה להשתלח ביריביו ולבצע בהם רצח אופי. כאשר ראה ביצחק רבין יריב פוליטי ואידיאולוגי, הוא המציא את הבדיה על פיה רבין היה אלכהוליסט, ודאג להפיץ אותה עד שחלחלה היטב בציבוריות הישראלית.

בספר "שיחות עם יוסי שריד", שאל אותו שייקה בן פורת על כך, וזו הייתה תשובתו: "זאת הייתה שגיאה, ואני מצטער על כך. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי בביטויים בוטים, והנחתי לוויכוח, היה באמת לשם שמים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, וזה לא עזר לי להשפיע, ורק קלקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו". – "אז למה זה קרה לך?" שאל בן פורת. "כשאתה צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה עושה את ההיפך. ... הסיפור על רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שזה לא נכון".

"רבין שיכור" צרחו מפגיני הימין הקיצוני כלפי ראש הממשלה, בימים הפרועים ערב הרצח, תוך שהם מצטטים את יוסי שריד, האחראי לרצח האופי ליצחק רבין. לאחר מעשה הביע שריד חרטה, בעיקר על כך שהסגנון הזה פגע בו עצמו. אבל זה האיש וזה סגנונו. נער היה וגם זקן, אך הוא טרם נגמל מתחביבו – השתלחויות שלוחות רסן ביריביו.

הלקח המרכזי מרצח רבין, הוא חיזוק הדמוקרטיה, המבוססת על לגיטימציה לדעות השונות ועל הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת לממש את מדיניותה, גם אם אנו מתנגדים לה. מי שקורא את מאמריו של יוסי שריד, יתקשה לזהות אצלו לגיטימיות כזו כלפי הממשלה הנבחרת. מאמריו רוויי שנאה כלפי יריביו. רק בשבוע שעבר כתב מאמר תחת הכותרת: "אכן, חצי העם", בו כרת גט כריתות מהציבור שאינו בדעתו. ומידי תשעה באב הוא מפרסם את המאמר הסדרתי שלו בזכות שנאת יריביו, "שאינה חינם", כמובן.  

****

 במאמרו, סיפר יוסי שריד שביום הכיפורים האחרון קרא את ספרו של יגאל קיפניס "1973, הדרך למלחמה". "ושוב אחז החרון בגרוני. התהלכתי בביתי כבתוך סוגר, צעקתי וקיללתי".

כשקראתי זאת, נזכרתי בדיון על סיפוח הגולן לריבונות ישראל, לפני 31 שנים. יוסי שריד התהלך במליאת הכנסת כבתוך סוגר, צעק וקילל, וסינן בין שיניו: "מטורפים, מטורפים. הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה". בשלושת העשורים שלאחר מכן, הגבול עם סוריה היה הגבול השקט ביותר של ישראל, אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. והיום ניתן רק לדמיין, איזה סיוט עלול היה להתרגש עלינו, אם חלילה היה מתגשם חלום הנסיגה מהגולן, ששריד עמד בראש התומכים בה.

* "הארץ"