הבלוג של אורי הייטנר

מה הנושאים העומדים על סדר יומה של מדינת ישראל בשנים הקרובות, בשנות כהונתן של הכנסת והממשלה שייכונו אחרי הבחירות?

א. סוגיית איראן. ב. המחלוקת המדינית ביטחונית. ג. הדמוקרטיה בישראל. ד. הסוגיה החברתית כלכלית.

התגרענות איראן היא האיום החמור ביותר על ביטחון ישראל, גם אם היא לא תשתמש בפועל בנשק הגרעיני. בחודשים האחרונים, המחלוקת על סוגיית התקיפה באיראן, הייתה הנושא החם בסדר היום הציבורי בישראל, רווי יצרים, השמצות והפחדות.

אולם באמת ובתמים, אין מחלוקת אמתית בחברה הישראלית בנושא. זולת שוליים הרוצים באיום גרעיני איראני כדי לאלץ את ישראל לסגת מהשטחים, הרוב המכריע, ללא הבדל השקפה, מודע לגודל הסכנה ומבין שחובתה של ישראל למנוע את התגרענות איראן. יש קונסנזוס מלא שפעולה ישראלית היא הפתרון הפחות מוצלח, ויש לנקוט בו רק אם לא תוותר ברירה אחרת. יש הסכמה מלאה, שרצוי ככל האפשר להגיע להסכמות עם האמריקאים בנדון. המחלוקות הן טקטיות, לא מהותיות.

כל הוויכוח הציבורי בנושא מבוסס על שקר, על שנאה לנתניהו שגבלה בהסתה ולעתים חצתה את גבול ההסתה. אני מאמין שכל ממשלה שתבחר תנהג באחריות, ברוח ההסכמה הלאומית.

בסוגיות הגבולות, השלום והביטחון המחלוקת בציבור אמתית ועמוקה. הפער האידיאולוגי בין מצדדי שלמות הארץ, לבין המצדדים בנסיגה מלאה ובין הגישות הקיצוניות לבין האפשרויות השונות שבאמצע, גדול ואמתי. אולם המחלוקת הזו היא ברמה האידיאולוגית, התיאורטית. נתניהו וצמרת הליכוד קיבלו על עצמם את תפיסת חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אם כי לא הצביעו על מיקום הגבול בין המדינות על פי תפיסתם. אולם אין לישראל פרטנר להסכם, בעתיד הנראה לעין. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים את חלוקת הארץ בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים) והצעתם נדחתה על הסף, באלימות ובטרור. סביר מאוד להניח שכל הצעה דומה תתקל בתגובה דומה. איני רואה ממשלה ישראלית שתציע הצעה קבילה על הפלשתינאים, כמו קבלת "זכות" השיבה.

סוגיה נוספת שהייתה במחלוקת ציבורית חריפה – סוגיית עתיד הגולן, אינה קיימת עוד. הגולן ישראלי, ודבר לא ישנה זאת עוד.

ובכלל, כל עוד המזרח התיכון רוחש, רועש וגועש, וכך הוא יהיה בשנים הקרובות, לא צפויות התרחשויות מדיניות משמעותיות.

סוגיית הדמוקרטיה בישראל, היא סוגיה מומצאת. סביר להניח שלקראת הבחירות, מצג השווא של "חוקים המאיימים על הדמוקרטיה" וכו' יחזור על עצמו, אבל כל בר דעת יודע שאין כל איום על הדמוקרטיה, ושבסך הכל מדובר בטרנד של יצירת היסטריה מלאכותית.

הנושא שבו באמת קיימת מחלוקת אידיאולוגית ופרקטית שראוי להכריע בה, הוא הנושא החברתי – כלכלי. בעשרות השנים האחרונות, לא הייתה מחלוקת בנושא. כל המערכת הפוליטית בישראל התיישרה עם הקו הניאו ליברלי, שנתפס כאמת מדעית, וההבדלים בין המפלגות היו שוליים. המחלוקת הייתה בעיקר סביב הסוגיה מי מוכשר יותר לממש את הדרך הזאת.

לא עוד. השינוי החל במשבר הקפיטליזם ב-2008, שגרם למחשבה מחדש בכל העולם, כולל בקרב הבכירים שבכלכלנים, בעלי פרס נובל ואף מי שהיו ממובילי הדרך הזו, והגיעו למסקנה שהרחיקו לכת. ניצחונה של שלי יחימוביץ', נושאת דגל האג'נדה החברתית כלכלית והתפיסה הסוציאל דמוקרטית, בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ועליית מפלגתה בסקרים כתוצאה מכך, העלתה את הנושא על סדר יום הפוליטי. המחאה ההמונית בקיץ 2011, עת מאות אלפי אזרחים יצאו להיאבק למען צדק חברתי, העלתה את הנושא לסדר היום הציבורי.

המחלוקת בין הגישה השמרנית-ליברלית לבין הגישה הסוציאל-דמוקרטית היא אידיאולוגית ומעשית והיא בתחום שתלוי בהחלטות ישראליות.

האם הבחירות תסובנה סביב הסוגיה החברתית כלכלית? אין לדעת. ברור שכל מפלגה תנסה לקבוע את סדר היום על פי חוזקותיה. אולם מן הראוי, שהמחלוקת החברתית כלכלית תהיה לב הבחירות.

* "ישראל היום"