הבלוג של אורי הייטנר

            שליחותו הציבורית של כחלון

כשישאלו אותי חבריי הליכודניקים בעד אני ממליץ להם להצביע בפריימריס, השם הראשון, ללא היסוס, יהיה משה כחלון. אופס... כבר לא.

דווקא הוא? מכל הגלריה של סיעת הליכוד, דווקא הוא, מכולם, היה צריך לפרוש? דווקא הטוב שבהם? חשוב שאדם ככחלון יישאר בפוליטיקה הישראלית. הוא ראוי להיות שר האוצר ובעתיד אולי אף ראש הממשלה.

כחלון הוא שר מצטיין, שקבע יעדים מרחיקי לכת ועמד בהם. הוא גם מנהיג נושא בשורה חברתית שונה מדרכו של הליכוד בעידן נתניהו. כחלון מאמין בסודלידריות חברתית ודוגל במדינת הרווחה.

כחלון הליכודניק הוא סוציאליסט, רחמנא לצלן? לא. אבל הגישה המסורתית של תנועתו, הייתה שונה מן הקפיטליזם הקיצוני שהיא מקדשת היום. הגותו החברתית של זאב ז'בוטינסקי, דגלה במדינת רווחה מתקדמת ומרחיקת לכת מאוד. הלוגו שהתנוסס בראש עיתונה של תנועת החירות, העיתון "חירות", שיצא לאור עד אמצע שנות השישים, היה: "לשלמות המולדת * לקיבוץ גלויות * לצדק סוציאלי * לחירות האדם". לאן נעלמה המחויבות של הליכוד לצדק חברתי? משה כחלון הוא אולי היחיד בליכוד שעוד נאמן לדרך זו. והנה, גם הוא הולך.

הישגו הגדול ביותר הוא הרפורמה בענף הסלולר. בנחישות רבה הוא הלך ראש בראש נגד הטייקונים, בעלי ההון הגדולים, ובהתערבות של המדינה הבטיח את האינטרס הציבורי, האינטרס של אזרחי ישראל.

בנאומו בכנסת השתבח ראש הממשלה, בצדק, בהישג הזה של ממשלתו, אך הוא הוסיף שזאת הוכחה שהדרך להיטיב עם החברה ועם האזרחים היא הדרך הקפיטליסטית, דרך התחרות החופשית. הוא צודק, אך גם טועה ומטעה.

הוא צודק, כיוון שבאמת הרפורמה שהנהיג כחלון מבטאת את דרך התחרות המיטיבה עם הצרכנים. אולם הוא טועה ומטעה, כיוון שרק התערבות המדינה אפשרה את קיומה של תחרות הוגנת, לטובת האזרחים. כל עוד המדינה לא התערבה, לא הייתה תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל פרוע שבו קומץ החזקים ביותר שולטים וקובעים את כללי המשחק, או ליתר דיוק את העדר כללי משחק, על גבם של הצרכנים ובמימונם. בג'ונגל החזירי, שבו רדיפת הבצע היא שם המשחק, האזרח הוא כלי להעשרת החזקים שבחזקים.

אין סתירה בין מדינת רווחה לבין משק חופשי ותחרותי. המחלוקת אינה על עצם התחרות, אלא על השאלה את מי נועדה התחרות לשרת, את הכלל (בעלים, מנהלים, עובדים, ספקים וצרכנים) או את בעלי ההון בלבד. זה לב המחלוקת בדיון החברתי כלכלי בישראל, ובמחלוקת הזאת כחלון מייצג קו שונה בתכלית מן הקו של נתניהו ושטייניץ.

מדוע החליט כחלון לפרוש, או לקחת פסק זמן, מן החיים הפוליטיים? תלי תלים של פרשנויות נשמעו ביומיים האחרונים. אולם אם לקבל כפשוטו את ההסבר של כחלון, שפשוט נמאס לו, זהו הסבר מאכזב מאוד.

"לא דבקתי בכיסא", צוטט כחלון. אכן, איננו אוהבים את הדבקים בכיסא. מיהם הדבקים בכיסא? מי שמשנים את עמדותיהם ואת עורם כשבשבת בהתאם לשיקולים כיסאולוגיים. מי שכשלו אך אוחזים בשררה כבקרנות המזבח. מי שמילאו שנים רבות מאוד תפקידים מרכזיים, ואינם מוכנים לפנות את המקום לחילוף משמרות בין דורי. כחלון עקבי ונאמן לדרכו, מצליח בתפקידו, צעיר שעוד נכונו לו עלילות. ניתן לצפות מאדם ככחלון לדבוק – לא בכיסא, אלא בשליחותו הציבורית.

כיצד ינצל כחלון את פסק הזמן שנטל מן הפוליטיקה? אם ינצל את קשריו ואת המוניטין שלו כדי לעשות לביתו ולהתעשר, כפי שעשו לפניו נתניהו וברק, הוא יאבד את עולמו. הוא הדין, אם ינסה לנחות בג'וב מפנק, כפי שניסה לעשות שלום שמחון. יש לקוות, שעם פרישתו מן החיים הפוליטיים, ימצא כחלון דרכים אחרות להמשך שליחותו הציבורית למען החברה הישראלית.

            אפשר לפטר את הקופירייטר

אם יחליט אולמרט לחזור לחיים הפוליטיים כדי להתמודד על הנהגת המדינה, אין ליריביו כל צורך בקופירייטרים, להובלת קמפיין נגדו. יש להם תעמולת בחירות מעולה ואפקטיבית, מן המוכן.

הקופירייטרים של הקמפיין שלהם מלומדים ביותר – חבר השופטים בראשות השופטת מוסיה ארד. תעמולת הבחירות שלהם מצויה במאות עמודי פסק הדין וגזר הדין של אולמרט. ואף שזכה אולמרט כבפיס בהרכב קל ומקל באופן קיצוני, די בכתוב בפסק הדין שכתבו, כדי להבהיר מדוע האיש פסול לכהונה ציבורית.

אם ירוץ אולמרט לבחירות, ניתן יהיה לקרוא בכל יום פסקה אחרת מפסק הדין. ניתן לקרוא מפסק הדין שהרשיע את אולמרט בעבירה פלילית חמורה. אפשר לקרוא מגזר הדין, בו הסבירו השופטים מדוע בחרו להקל עליו ושהעבירה עליה הורשע מצדיקה, בעצם, עונש של עבודות שירות. אבל כתב האשמה הציבורי הקשה ביותר, מצוי דווקא בסעיפים עליהם זוכה אולמרט מחמת הספק, בעיקר בפרשת טלנסקי.

יש לקוות שאולמרט יחסוך זאת מעצמו ומאיתנו.

            אצבע על ההדק

בנאומו בכנסת השתבח נתניהו במצב הביטחוני של ישראל ובשקט היחסי ב-7 שנות כהונתו, בשתי הקדנציות, והדגיש שאצבעו אינה קלה על ההדק. בכך, ניסה להתמודד עם ההפחדות מפני הרפתקנות צבאית שלו, כביכול, בנושא האיראני, ובהזדמנות חגיגית זאת גם לרדת על אהוד אולמרט, המאיים להתמודד נגדו, ולרמוז שאצבעו הייתה קלה על ההדק והוא הוציא את ישראל למלחמות מיותרות.

דבריו אלה של נתניהו בלתי הוגנים, כפויי טובה ואינם נכונים.

הם בלתי הוגנים, כיוון שנתניהו כראש האופוזיציה תמך בהתלהבות בצעדיו המלחמתיים של אולמרט – מלחמת לבנון השניה, הפצצת הכור הסורי ומבצע "עופרת יצוקה".

הם כפויי טובה, כיוון שהפעולות הללו הן הגורם להרתעה, לשיפור המצב הביטחוני ולשקט הביטחוני בתקופתו של נתניהו. נתניהו ראוי לשבח על ששמר על ההישגים הללו, אך ללא פעולות הממשלה הקודמת, הוא היה יורש מצב ביטחוני אחר לגמרי, שהיה מחייב אותו להחלטות שנחסכו ממנו.

הם אינם נכונים, כיוון שהאצבע לא הייתה קלה על ההדק. מבצע "עופרת יצוקה" בוצע אחרי 8 שנות הבלגה על ירי של אלפי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ובעיקר - שלוש שנים של מטווח בלתי פוסק לאחר ההתנתקות. הוא בא אחרי כישלון של הפסקות אש, תהאדיות והודנות למיניהן. ההחלטה על מלחמת לבנון השניה הייתה מחויבת המציאות, כיוון שאף מדינה אינה יכולה להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה ופגיעה באזרחיה ובצבאה. הבעיה במלחמת לבנון הייתה באופן התנהלותה, אך זו לא ביטאה אצבע קלה על ההדק, אלא להיפך – הססנות, בִּרְבּוּר, גרירת רגליים, העדר חתירה למגע, ובשל כך המלחמה התמשכה והתארכה.

אין לי עניין ללמד סנגוריה על אולמרט. אני רואה בו אדם מושחת ומדינאי כושל ובדרכו המדינית – סכנה. אבל יש מקום להגינות, וראוי לשבֵּחַ גם את המרים ביריבינו הפוליטיים, על מה שראוי לשבח. עצם היציאה למלחמת לבנון, על כל הבעייתיות שבהתנהלותה, והמכה הקשה שספג חיזבאללה, הביאו ללמעלה משש שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שדימם כמעט ארבעה עשורים. תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" פחות טובות, אך הן צמצמו באופן משמעותי את ירי הטילים. והשמדת הכור הסורי היא תרומה אסטרטגית אדירה לביטחון ישראל.

* "חדשות בן עזר"