הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל 19.10.12

פרשת "נח", הפרשה השניה בתורה, מספרת שני סיפורים מכוננים – המבול ומגדל בבל. כבר בסוף הפרשה הקודמת אלוהים ביטא את חוסר שביעות רצונו מן העולם שברא. בפרשה הזו הוא החליט לעשות מעשה – להחריב את העולם ולברוא אותו מחדש. הוא בחר בנח להיות אבי האנושות סימן 2. הוא הודיע לו על החלטתו להשמיד את העולם באמצעות מבול והטיל עליו לבנות תיבה שתציל אותו ואת משפחתו, ושתי דוגמיות מכל זן של בעלי חיים.

בתום המבול, אומר אלוהים בלבו: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". במילים אחרות, אלוהים מגיע למסקנה שהדרך בה נקט אינה הדרך הראויה, יש מקום לדרך אחרת. מה שמעניין הוא הנימוק להחלטה הזאת. הנימוק אינו נובע מאשליה כאילו אחרי המבול האדם והעולם מתוקנים ולכן אין עוד צורך במבול. ההיפך הוא הנכון. המשך הפסוק הוא "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

פסוק זה, הוא בעיניי הפסוק המשמעותי ביותר בפרשה. המסר המרכזי אינו המבול, אלא הברית המגולמת בקשת בענן, המבטאת את ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. הלקח של האלוהים מן המבול, הוא שהדרך לתיקון האדם והעולם, אינה דרך מהפכנית של החרבת הקיים והקמת עולם חדש תחתיו, אלא הדרך הארוכה והסבלנית של חינוך.

מבחנו של האדם, הוא יכולתו להתמודד עם יצריו הרעים ולנצח אותם. האיפוק, האחריות, היכולת להתגבר ולדחות סיפוקים, היכולת לכבד את רצונותיו, שאיפותיו ודעותיו של האחר, גם אם הוא שונה ממני ואפילו אם דעותיו מקוממות אותי, הוא מותר האדם מן הבהמה. אדם המסוגל להתגבר על ייצרו הרע, אינו יכול להיות תוצר של מהפכה והחרבת המציאות הקיימת, אלא של תהליכי חינוך ארוכי טווח.

זה המסר של פרשת "נח", זה המסר של היהדות, והוא מחייב אותנו ללכת לאורו.

ב"האינטרנציונל", המנונה של המהפכה הקומוניסטית, נכתב "עולם ישן עדי היסוד נחרימה". תוצאת המהפכה הזאת, לא היתה מימוש ערכי הצדק והשוויון אותם התיימרה להגשים, אלא דיכוי האדם, רצח המוני וסבל נורא למאות מיליוני אנשים. היומרה של המהפכה הזאת, כמו של מהפכות אחרות בהיסטוריה, להמיט מבול על העולם הקיים ולהקים תיבת נח חדשה, שממנה יצמח עולם חדש, המיטה אסונות רבים.

היומרה הזאת קיימת עד היום, בקרב הגורמים הרדיקאליים של הדתות והאידיאולוגיות השונות. הרדיקליזם, הוא הרצון לעקור מן השורש את המציאות הקיימת ולברוא תחתיה מציאות חדשה לגמרי. היהדות שוללת את היומרה הזאת. דרכה של היהדות היא "תיקון עולם". תיקון עולם – כשמו כן הוא. לא להחריב את הקיים ולבנות תחתיו עולם חדש, אלא לתקן את הפגמים הקיימים בעולם. לא מהפיכה, אלא אבולוציה, שינוי הדרגתי, מתוך אחריות על הקיים, מבלי לשפוך את התינוק עם המים.

גם אצלנו ישנם גורמים רדיקליים, המוכנים למעשי טירוף מתוך אקסטזת גאולה. כך, למשל, הרעיון של פיצוץ המסגדים בהר הבית – צעד שאמור להביא באחת את הגאולה, באמצעות הרס הקיים. גם רצח רבין, לפני 17 שנים, שייך לקטגוריה הזאת. רוצח יהודי ניסה לסיים ויכוח פוליטי באמצעות צעד מהפכני, ההורס את הקיים באלימות ורצח. גם במקרה זה, היומרה להמיט מבול על המציאות כדי לברוא מציאות חדשה, גרמה לשבר לאומי, שעד היום טרם נבראנו ממנו... בפרשת השבוע נכתב: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". דרך האלימות, שביטויה השפל ביותר היה רצח רבין, מנוגדת לדרכה של היהדות.

המסר של פרשת "נח" נכון לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה הקהילתית, ברמה המשפחתית ואפילו ברמה שבין אדם לעצמו. הנטיה לשבור את הכלים ולשרוף את המועדון, כי משהו לא מוצא חן בעיניי, היא נטיה טבעית ואיש אינו חסין ממנה. אך הנטיה הזאת היא יצר הרע של האדם שעליו לרסן אותו ולגבור עליו. גם כשהבטן דוחפת לשבירת כלים, הראש צריך לעצור זאת, ועל האדם לנהוג באחריות, ולבחור בדרך של בניה, של תיקון, של חינוך ולעתים גם בדרך של פשרות והסכמות.

כמה מילים על גיבור הפרשה – נח. בפרשה נאמר שנח "איש צדיק תמים היה בדורותיו". חז"ל שמו את הדגש על "בדורותיו", כאמירה שבעצם הוא לא היה צדיק כל כך גדול, אבל יחסית לדור שבו הוא חי, הוא היה הצדיק ביותר. יתכן, אבל יש לזכור שהרבה יותר קשה לנהוג בצדיקות בסביבת רשע וחמס, מאשר בסביבה של צדיקות. הרבה יותר קשה ללכת נגד הזרם, אחד נגד מאה, להיות חשוף ללעג והצקות, מתוך נאמנות לערכים ולמוסר, מאשר לנהוג כך בחברה בריאה. לפיכך, נח ראוי להערצה דווקא על היותו צדיק בדור החמס שבו הוא חי.

אבל קשה לי להעריץ את נח, לנוכח האופן בו הגיב לידיעה שאלוהים מתכוון להשמיד את העולם ולברוא עולם חדש מזרעו. נח שמע ובלי כל ויכוח החל לבנות את התיבה. בעיניי, הוא נכשל במבחן. מי שעמד למבחן דומה היה משה, לאחר חטא המרגלים. אלוהים החליט להשמיד את עם ישראל ולבנות עם חדש מזרעו של משה. משה דחה בכל תוקף את הרעיון, העדיף שאלוהים ימית אותו לאלתר, התווכח עם אלוהים ושכנע אותו לבטל את רוע הגזירה. אני מעדיף את משה על פני נח. גם את אברהם, שהתווכח עם אלוהים ועמד אתו על המקח, כדי למנוע את השמדת סדום ועמורה. לא בכדי, אברהם זכה להיות אבי האומה.

אברהם מופיע לראשונה בסוף פרשת נח. מסופר על ראשית מסעו של תרח, אבי אברהם, וכל משפחתו, אל עבר ארץ כנען. כן, עוד לפני ההתגלות האלוהית לאברהם, משפחתו החליטה והחלה לנדוד לכנען. הפרשה מסתיימת במותו של תרח. הפרשה הבאה, פרשת "לך לך" תפתח בהתגלות אלוהים לאברהם ומתן ההוראה ללכת "אל הארץ אשר אראך".