הבלוג של אורי הייטנר

            מיהו דתי?

נניח, רק נניח, שחטאו של אריה דרעי היה, בל אחטא בשפתיי, אכילת שרימפס במסעדת טריפה, רחמנא לצלן. האם יש סיכוי כלשהו שהוא היה עומד בראש ש"ס (או משתלב בטרויקה של הנהגת ש"ס, כפי שמוגדר המהלך באופן שישפיל פחות את אלי ישי)?

ודאי שלא. הרי ש"ס היא מפלגה דתית ולא יעלה על הדעת שבראשה יעמוד אדם שאינו דתי. יהודי דתי הוא אדם ירא שמים, המקבל על עצמו עול תורה ומצוות ומשתדל לחיות על פי תרי"ג מצוות. אם הוא אכל מזון שאינו כשר ודאי שאינו דתי, לכן ודאי שאינו יכול להיות רב וודאי שאינו יכול להנהיג ציבור דתי.

אל דאגה. אריה דרעי לא אכל שרימפס. הוא רק לקח שוחד והפר אמונים.

האם יכול להיות ש"מרן" הפסיד את השיעור בו נלמד "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁחַד כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט)?

העמדת עבריינים פליליים בהנהגה הציבורית היא פגיעה קשה באמות המידה של הציבוריות הישראלית, שראויה למנהיגים ישרים, הגונים ונקיי כפים. אולם במקרה של ש"ס נוספת על הפגיעה בטוהר המידות, פגיעה נוספת – חילול השם.

            מילא את חובו לחברה

אל מול הביקורת המוטחת בשיבתו של דרעי להנהגה הציבורית, נשמעת הטענה ש"האיש כבר מילא את חובו לחברה". אכן, האיש מילא את חובו – הוא נענש וריצה את עונשו. לכן, הוא היום אדם חופשי ואין הוא נדרש להיענש עוד.

אין משמעות הדבר, שהאיש ראוי להנהגה ציבורית. האם נסכים שעבריין משוחרר יהיה המורה או מנהל בית הספר של ילדינו? גם הוא מילא את חובו לחברה.

אריה דרעי נענש ומילא את חובו לחברה. אין זאת סיבה שעכשיו החברה תיענש בכך שעבריין מורשע ינהיג אותה.

            עיתון הבית

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שחשף את פרשיות דרעי, לפני למעלה מעשרים שנה, באמצעות העיתונאי החוקר מרדכי גילת. בנחישות רבה, באומץ לב, ללא מורא וללא משוא פנים, גילת לא ויתר, חקר, חשף, לא השאיר אבן על אבן. ועיתונו, "ידיעות אחרונות", העניק לו גיבוי מוחלט. העיתון עמד מול לחצים אדירים של תשלובת הון שלטון – ועמד בהם בגבורה, בלי להתכופף, בלי למצמץ. הייתה זו אחת השעות היפות של העיתונות בישראל.

והנה, היום העיתון "ידיעות אחרונות" מקבל את פניו של דרעי בברכה ובשמחה, כקבל פני בנים אהובים. אירוע ההשקה של קמפיין החזרה של דרעי, היה ראיון ענק ומפרגן של אמירה לם ב"7 ימים" וברוח אותו ראיון ממשיך העיתון לפרוס שטיח אדום בפני אריה דרעי, בדרכו אל לב הקונסנזוס.

מה קרה ל"ידיעות אחרונות"? העיתון היה לעיתון הבית של אהוד אולמרט. קבלת הפנים האוהדת לאריה דרעי נועדה לרפד את מימוש זכות השיבה של אולמרט.

            המחליף של כחלון

הליכוד מחפש יורש לכחלון ולמה שהוא מייצג, אנו קוראים את פרשני העיתונים. בינתיים, ממקום אחר נמצא לכחלון מחליף ראוי.

יום לאחר הודעתו של כחלון על פרישתו מן החיים הפוליטיים, הודיע יעקב פרי על הצטרפותו אליהם. עם פרישתו של מי שהצליח לפרק את אחד המוקדים המרכזיים של הג'ונגל החזירי – שוק הסלולר, הצטרף אחד הסמלים של הג'ונגל הזה.

אין מחלוקת בישראל בין מצדדי הכלכלה החופשית למתנגדיה. יש מחלוקת על מדינת הרווחה, על הפרטת השירות הציבורי, אך כל חלקי הציבוריות הישראלית, גם מצדדי הסוציאל דמוקרטיה, הסולידריות החברתית ומדינת הרווחה, דוגלים בשוק חופשי.

המחלוקת היא בין שוק תחרותי, המבוסס על שוויון הזדמנויות אמתי, המחייב רגולציה חזקה שתבטיח תחרות הוגנת, שפירותיה יניעו צמיחה לטובת כלל אזרחי ישראל, לבין שוק פרוע, חזירי, שבו כל דאלים גבר וקומץ חזקים מנצחים ולוקחים את כל הקופה; שבו החזק טורף את החלש, שבו מעטים קובעים את העדר כללי המשחק. השוק הפרוע, הדרוויניסטי, יוצר מציאות הפוכה לרעיונות התחרות החופשית וההוגנת; מייצרים כלכלה מונופוליסטית, קרטליסטית, בלתי יצרנית, בלתי יעילה, מדכאת צמיחה, סוחטת את לשד הכלכלה. כלכלת השוק הפרוע היא הגורם למשבר העולמי, אך מחולליה הם היחידים שאינם משלמים את מחירו.

הבנקאות הישראלית היא דוגמה לכלכלה כזאת ויעקב פרי הוא אחד מראשיה. עד לרפורמה של כחלון, שוק הסלולר היה כזה, ויעקב פרי היה אחד מראשיו.

וכאשר למחרת עזיבתו של האיש המסמל את המאבק בכלכלה הטייקוניסטית, מצטרף אחד מסמליה, יש מקום לדאגה.

הטייקוניזם – קלקלת השוק הדרוויניסטי, הייתה אחד ממוקדי הביקורת של המחאה החברתית. יאיר לפיד, קודם כעיתונאי ואח"כ כפוליטיקאי, ניסה למצב את עצמו כשופרה של המחאה. זכורה לרע הכותרת הפופוליסטית של מאמרו, שהיה לכותרת הראשית של עיתונו, בשיאה של מחאת קיץ 2011 – "מרד העבדים". והנה, התגלה פרצופו האמתי של יאיר לפיד, כאשר הפך את מפלגתו למפלגת מרד הטייקונים.

איפה הכסף? שאל יאיר לפיד, ויצא למסע חיפושים. הנה, הוא מצא את מבוקשו.

            מילה טובה על יאיר לפיד

לצד הביקורת החריפה על יאיר לפיד, אני רואה לנכון לשבח אותו על שבחר להשיק את קמפיין הבחירות שלו באריאל ולהציג דווקא שם את מצעו המדיני.

אריאל הייתה לסמל החרם על ההתיישבות ביהודה ושומרון – הניסיון להטיל חרם אמנים על היכל התרבות בעיר והמאבק נגד ההכרה במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה השמינית של ישראל.

איני יודע מה המצע המדיני שלפיד יציג בעיר, אך בעצם הבחירה הזאת הוא מנער את חוצנו מה"שמאל" הקיצוני ומשיח השנאה שהוא מייצג. זו אמירה חשובה הראויה לשבח.

            הצעיר האחראי

בכנס שדרות לחברה, שנערך לפני קרוב לשנה, הוקדש מושב מרכזי לדיון במחאת קיץ 2011. מול הדוברים במושב, התמקמה חבורת בריונים, חמושים במגפונים, שניסו לפוצץ את המושב בהפרעה מתמשכת ובאלימות מילולית בוטה. הביריונות הגיעה לשיאה, כאשר איציק שמולי, ממנהיגי המחאה, עלה לדבר. חבורת הביריונים הפעילה את המגפונים בכל העוצמה, בגידופים אישיים נגד שמוליק, אותו הם כינו "משת"פ של נתניהו". הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים.

בראש חבורת הביריונים עמד צעיר מעונב וחמום מוח. הוא התקרב בצעדים מאיימים אל הבמה, ולתדהמתו, מנחת המושב, מנהיגת ארגון העובדים הסוציאלים אתי פרץ, הזמינה אותו לומר את דבריו מעל הבמה. מסתבר שהאיש הוא עו"ד ברק כהן, פעיל מרכזי של המחאה. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה.

איציק שמולי, לעומתו, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. הוא דיבר על הצורך בסולידריות חברתית, וציין את ההטבות האדירות שהממשלה הציעה לסטודנטים, ושאותן הם דחו, כי לא רצו פתרון לעצמם בלבד. בעיניי, היה זה הרגע היפה ביותר של המחאה.

בקו הרצף של מובילי המחאה, ברק כהן ואיציק שמולי הם שני הקצוות. ברק כהן הוא הפנים המכוערות של מחאה. איציק שמולי בלט מראשיתה של המחאה כצעיר האחראי. ברק כהן הוא המחאה מן הסוג של התלהמות והקצנה, של חסימת כבישים, של מיצג הגיליוטינה, של הפגנות פרועות, של הפרת חוק, של פיצוץ ישיבת מועצת עיריית ת"א, של הניסיון להפוך את משה סילמן למופת, של "כולנו יפה אדרעי", של היגררות למחוזות השמאל הרדיקאלי, של סירוב לשיר את "התקווה" בהפגנות. איציק שמולי הוא המחאה הבוגרת, האחראית, הממלכתית, הקונסטרוקטיבית, שאינה מחפשת להחריב עדי היסוד עולם ישן אלא מאמינה בתיקון עולם ומחויבת לו. שמולי שונה גם מהרדידות, העילגות והילדותיות של דפני ליף.

הצטרפותו של איציק שמולי לחיים הפוליטיים והחלטתו להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, היא בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית. הוא הצטרף לפוליטיקה יום אחרי יעקב פרי, כסמל לנחישות להוביל מאבק פרלמנטרי נגד הכלכלה הדרוויניסטית שפרי מייצג.

אני מאחל לאיציק שמולי הצלחה.

            מפלגת הישראלי המכוער

לפני כשנתיים התפרסם בקול תרועה רמה מניפסט של "השמאל הלאומי". שמחתי מאוד על כך – הגיע הזמן לשמאל לאומי, לנוכח המדרון החלקלק של חלקים מן השמאל הישראלי אל העבר הלא לאומי ואף האנטי לאומי.

קראתי את המניפסט, והוא גרם לי לאכזבה עמוקה. מה שאִפיין אותו יותר מכל הוא שפת ביבים, התלהמות ובעיקר – שנאה. חלקו הראשון – ביטויים מתלהמים כלפי תופעות הקיימות בשמאל שאף אני סולד מהם, כמו השתמטות, נהנתנות, בריחה מסולידריות לאומי. יכולתי להזדהות עם התוכן, אף שמאוד לא אהבתי את הסגנון הנמוך. אולם היה זה רק המבוא לטרקלין של המניפסט – מניפסט של שנאה והסתה כלפי המתנחלים. ומרגע זה, "השמאל הלאומי", שלא היה שמאל ולא היה לאומי, היה למפלגת השנאה למתנחלים. בראש המפלגה הזאת, בראש המסיתים, עמד עו"ד אלדד יניב. עו"ד יניב ניסה למצב את מפלגתו כ"דבר הבא" של השמאל הישראלי, כשובר השוויון, כפלטפורמה להפיכתו למנהיג.

כשהחלה המחאה החברתית, "השמאל הלאומי" עשה הסבה מהירה וניסה לתפוס טרמפ על המחאה, אך ראשיה היו נבונים דיים כדי לנפנף אותו לכל הרוחות.

יניב הבין שמיזם "השמאל הלאומי" נחל כישלון, והוא פנה לדרך חדשה, והקים את מפלגת "ארץ חדשה", שמה שמאפיין אותה הוא פוליטיקה ישנה של שנאה והסתה. הוא מוביל קמפיין של הסתה אישית, רוויה רכילות רעה, נגד נתניהו.

עו"ד יניב הוא הסטריאוטיפ של הבדיחות על עורכי הדין. אלדד יניב הוא התגלמות הישראלי המכוער. "ארץ חדשה" – מפלגת הישראלי המכוער.

* "חדשות בן עזר"