הבלוג של אורי הייטנר

ערב פורים קיבלתי בדואל מצגת שהעכירה מאוד את רוחי. הייתה זו מצגת שכתב הרב החרדי ישראל יעקובוביץ', תחת הכותרת "הסדר דו קיום יהודי בישראל", שבה הוא הציע להפריד את מדינת ישראל לפדרציה של שתי קהילות אוטונומיות, שתבטאנה את שני הזרמים בציבור הישראלית – הקהילה התורנית והקהילה הליברלית. הקהילה התורנית היא המגזר החרדי. כל השאר אמור להיות הקהילה הליברלית. תיאור אותה קהילה, הוא בעצם תיאור הקצה השמאלי הרדיקלי של מרצ, כלומר כבוד הרב אולי מיטיב לשלוט בתוכנת "פאוור פוינט", אך את החברה הישראלית הוא ממש לא למד להכיר. אך מה שמשמעותי בעיניי הוא המסר – האמירה שאיננו יכולים עוד לחיות יחד והדרך היחידה לשמור על איזשהו דו קיום הוא בהיפרדות – אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. מיד חשבתי על נבואתו של יחזקאל: "ולא יהיו עוד לשני עמים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות" ושלחתי את הפסוק לחברי הפורום שקיבל את המצגת. אולם אני יודע – אין שום סיכוי שאוכל להשפיע על אנשים הנמצאים במקום שבו נמצא כותב המצגת. וחבל להשחית מזמני ומרצי על ניסיון סרק לשכנע אותם.

"סור מרע ועשה טוב" – אני מאמין שאין די בהטפה נגד הרע. חשוב יותר לעשות טוב. יש בחברה הישראלים כוחות צנטריפוגליים המפרקים ומפוררים אותה. הדרך להתמודד עמם, היא עשיית טוב בכיוון ההפוך – בכיוון של חיזוק האחדות בחברה היהודית הישראלית, תוך כיבוד השונות בתוכה וחיזוק צביונה היהודי הציוני. זאת השליחות המרכזית של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל.

****

במסגרת תפקידי כמנהל "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, אני מרכז את תכנית "גוונים בגליל" – תכנית המעצבת קבוצת מנהיגות קהילתית וחינוכית בגליל, הכוללת מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות, מנהלי מתנ"סים, מנהלי בתי ספר ומנהלי מרכזי צעירים, סביב רעיונות של התחדשות יהודית, פלורליזם יהודי וצדק חברתי.

בשבוע שעבר יצאנו לסיור משותף, לראות בעינינו את הנושאים שעליהם אנו דנים בכיתה. כמובן שראיתי בכך הזדמנות להעלות את הקבוצה לגולן, להכיר להם את הרוח הגולנית המביאה אותנו ליצור בגולן מודל של חברת מופת. ניתן היה להקדיש שבוע שלם להיכרות עם מיזמי ההתחדשות היהודית בגולן, החל בפעילות המתנ"ס ובעיקר מרכז חגים, דרך פעילות מערכת החינוך הפורמלית ובעיקר תכנית "בארי" ועד פגישות עם הדמויות המרכזיות במועצה המובילות את התחום. אולם כיוון שאי אפשר לבלוע הכל, התמקדנו במספר מצומצם של ספינות דגל.

הכרנו את היישוב נטור – מושב משותף לדתיים וחילונים, את בית הספר "שורשים" המשותף לחילונים ודתיים, נפגשנו עם תושבת גוש קטיף לשעבר ונחשפנו לקליטת הקבוצה בגולן כביטוי עילאי של סולידריות יהודית וביקרנו במדרשת השילוב, מעין ישיבת הסדר של דתיים וחילונים, בנות ובנים, במבוא חמה. בכל המקומות ראינו עד כמה ההפרדה הדיכוטומית ל"חילונים" ו"דתיים" מנותקת מן המציאות. כל המקומות הללו הציגו אלטרנטיבה למגמות הקרע והשסע; אלטרנטיבה של אחדות לאומית; אחדות שהיא לחלוטין אינה אחידות. התרוממות הרוח שאפיינה אותנו בכל המפגשים בגולן, נמשכה גם בפגישה עם חברי הקהילה הרפורמית החדשה בראש פינה, המחברת אנשים שחשו צמא וכמיהה להתחבר לזהותם ולתרבותם היהודית, והם יוצרים קהילה יפהפיה הנותנת מענה לכמיהה והיא תלך ותתפתח, תגדל ותתבסס בשנים הבאות.

****

ובמהלך הסיור ביקרנו גם את קהילת חסידות גור בחצור. הפגישה עם הרב יוסי, נציג החסידות, הייתה קשה וטעונה מאוד. דבריו היו ברוח המצגת עליה סיפרתי.

"אנחנו חיים על פלנטה אחרת", הוא אמר לנו. "משני צדי הכביש ההיקפי של קריית גור, נמצאות שתי פלנטות נפרדות" הוא אמר, וכלל לא הצביע על כך כבעיה שיש לפתור אותה או להתמודד עמה. אין דבר שהוא וחבריו חרדים ממנו יותר מהשתלבות בחברה הישראלית.

"אל תאמינו לפוליטיקאים החרדים האומרים לכם שמבחינתנו אלה שאינם לומדים יתגייסו לצבא", הוא פקח את עינינו. "הם לא ילכו לצבא, כיוון שהבעיה בהליכה לצבא אינה קשורה רק ללימוד תורה, אלא לשמירת אורח החיים שלנו. מי שילך לצבא, קטנים הסיכויים שיישאר באורח החיים שלנו ולכן נעשה הכל כדי שלא ילכו לצבא. בכל בוקר אנחנו מתפללים 'אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון'. אנחנו לא רוצים לשלוח את הבנים שלנו ללוע הארי ולסמוך על הנס. רק לעתים רחוקות קורים נסים. נכון, אנחנו מפחדים. הרי אנחנו חרדים".

איך נוכל להיות אותו עם? שאלנו. מה מחזיק אותנו יחד? הקשינו. אך כל השאלות הללו כלל לא עניינו אותו. הוא לא הבין על מה אנו מדברים.

****

קיומו של העם היהודי לאורך הדורות, בניגוד לכל עמי קדם, נובע בראש ובראשונה ממחויבות עמוקה לערך הערבות ההדדית, הסולידריות היהודית. כל יהודי בקצה העולם ראה עצמו אחראי לשלומו של יהודי בקצהו האחר.

הקמת הזרם האורתודוכסי, כתגובה להשכלה ולהקמת הזרם הרפורמי, לפני כ-200 שנה, שברה את הסולידריות הזאת. לראשונה, הוחלף בקרב זרם שלם ביהדות, בשם היהדות, הערך היהודי העליון של "כל ישראל ערבין זה בזה", בערך אלטרנטיבי של "המחנה הנשאר לה'" – התבדלות כדי לשמור על המחנה מפני השפעתו של שאר העם, שמן הסתם ילך ויאבד את יהדותו לדעת (מאוחר יותר צמחה מתוכה האורתודוכסיה המודרנית, שביטויה בישראל של היום היא הציונות הדתית, הרחוקה ת"ק פרסה מאותה גישה). המדהים הוא, שלמרות שהמציאות בת המאתיים שנה טפחה על פני המאיימים בשמד רוחני, (גם הפריחה חסרת התקדים של עולם הישיבות החרדיות לא הייתה אפשרית אלמלא קיומה של מדינת ישראל, שהנה תוצאה ישירה של המהפכה הציונית). אולם גם היום מדבר יוסי מקהילת חסידות גור בחצור, על התבדלות מפני העם המתבולל, שנכדיו לא יהיו יהודים...

הביטוי האקטואלי של אותה בדלנות הוא הסירוב של המגזר החרדי לשרת בצה"ל. בפגישה עם יוסי, שמענו באופן בלתי אמצעי, ללא כחל וסרק, את האידיאולוגיה הבדלנית.

למה הכנסנו את הפגישה עם חסידי גור לסיור? "יובלים", כמרכז פלורליסטי, שולל כל שלילה של זרם כלשהו ביהדות. אנו מכבדים גם את הזרם החרדי, ורואים בו חלק בלתי נפרד מעמנו, המחייב אותנו לסולידריות עמו. החרדים הם אחינו. אחים טועים, אבל אחים. אחים חטאים, אבל ישראל – גם שחטא, ישראל הוא. והרי מדובר בתינוקות שנשבו, ואנו מייחלים לחזרתם בתשובה.

הדברים ששמענו הם דברים קשים, אבל אני מאמין שכל עוד אנו יכולים להיפגש ולהידבר, יש  חשיבות רבה בעצם המפגש.

אולם בעוד עם החרדים כל שאנו יכולים לעשות כעת הוא לשמור על רמה בסיסית של הידברות וקשר, עיקר מעיינינו מוקדשים לגורמים הקונסטרוקטיביים בעם ישראל, השותפים לתהליכי הבניה והיצירה וחיזוק החברה הישראלית; לתהליכי ההתחדשות היהודית.

על המון הדברים היפים שראו עינינו בסיורנו בגולן – בחלקים הבאים של המאמר.

חלק ב' - דברים יפים ראו עינינו

את חלקו הראשון של המאמר – רשמי סיור עם קבוצת "גוונים בגליל", הקדשתי בעיקר למפגש עם נציג קריית חסידות גור בחצור הגלילית – שיחה טעונה וקשה, שהמסר שהועבר לנו בה הוא של היפרדות לשני עמים; אנו חיים על שתי פלנטות שונות, ואין דבר מסוכן יותר עבור הפלנטה החרדית מהמפגש עם הפלנטה האחרת. אסור לנו לתת לדברים האלה לְרָפּוֹת את ידינו. חשיבות המפגש עם החרדים היא בעצם קיומה – כל עוד אנו נפגשים ונדברים, יש תקווה. ובסך הכל, אני מאמין שהקיצוניות הזאת הינה מלחמת מאסף של הממסד החרדי, אל מול רוחות אחרות בתכלית המנשבות בציבור החרדי וכמהות לישראליזציה. אולם את עיקר האנרגיה איננו צריכים להשקיע בקצוות, אלא ביצירת מרכז של ממלכתיות ציונית, המשותף לחילונים, מסורתיים ודתיים, סביב רעיון ההתחדשות היהודית. אני מאמין, שבגולן יש פוטנציאל ליצירת מופת לאומי של מרכז כזה. לב הסיור שלנו היה המפגש עם הדברים היפים המתרחשים בגולן, ובראש ובראשונה בית הספר "שורשים" ומדרשת השילוב.

כאמור, תכנית "גוונים בגליל" הינה תכנית המעצבת קבוצת מנהיגות קהילתית וחינוכית בגליל, הכוללת מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות, מנהלי מתנ"סים, מנהלי בתי ספר ומנהלי מרכזי צעירים, סביב רעיונות של התחדשות יהודית, פלורליזם יהודי וצדק חברתי. מהרכב הקבוצה, שהמשותף לחבריה הוא תפקידם החינוכי – קהילתי, ניתן להבין שאין המדובר בבית מדרש של "פריקים" להתחדשות יהודית, אלא קבוצה מובחנת של בעלי תפקידים באזור, שאנו רואים בהם שותפים פוטנציאלים להגשים חלום אזורי, לחולל שינוי חברתי. עם זאת, זו תכנית וולונטרית, ומי שבחר ליטול בה חלק – הנושא לבטח אינו זר לו. יש בקבוצה חילונים ודתיים, אך אין בה חילונופובים ולא דתופובים. ההתפעלות וההתפעמות מהמפעלים החינוכיים בהם ביקרנו, הייתה משותפת לכל הקבוצה, על כל גווניה.

המסר הראשון בו פתחה בינה פבזנר, מנהלת בית הספר "שורשים" בנטור – המשותף לחילונים ודתיים, את שיחתה אתנו, היה שכאשר היא משתמשת במושגים "דתיים" ו"חילונים" היא עושה זאת לנוחות המאזין, אולם ככל שהיא מעמיקה בנושא, היא לְמֵדָה שהאבחנה הזאת מלאכותית, ויש קשת רחבה של אורחות חיים שההגדרות הקונבנציונליות הללו אינן מסוגלות להגדיר אותם.

בבית הספר נהוגה חובת תפילת בוקר. והנה, יש ילדים "דתיים" שאינם רוצים להתפלל ורוב הילדים ה"חילונים" רוצים ומתחברים לתפילה. התפילה היא משותפת. כל הכיתה מתפללת, הבנים והבנות יחד, ובראש המחנך – אחת היא אם הוא "דתי" או "חילוני". הילדים אינם מחויבים לחבוש כיפה ואף לא המורים – כל אחד על פי רצונו. בכל כיתה התפילה נשמעת אחרת – בכיתה אחת היא תפילה חרישית, בכיתה אחרת – שירה סוערת. איש אינו בודק את הילד הבודד היושב בכיתה - האם הוא מתפלל, מה הוא אומר, אבל הכל הנם חלק מחוויית התפילה, שנועדה להבטיח שכל ילד יהיה בן בית בתרבות היהודית, ובתוכה – בתפילה. ואי אפשר להיות בן בית רק מ"ללמוד על" (והלוואי ובבתי הספר החילונים היו לומדים על), אלא יש "לחוות את".

חובת התפילה אינה כפיה דתית? נשאלה בינה, והשיבה – שהבחירה בבית הספר היא וולונטרית. הכל שקוף לחלוטין וגלוי לכל, והורים השולחים את ילדיהם לבית הספר הם כאלה שבחרו דווקא בבית הספר הזה, על מה שיש בו.

אולם אין זה אומר שאין מחלוקות. מאיזה סידור יתפללו? תחילה התפללו הילדים מתוך סידור של רשת תל"י, המקורבת לתנועה ליהדות מסורתית (קונסרבטיבית). אין כמעט הבדל בין נוסח התפילה בסידור הזה לנוסח בסידור האורתודוכסי, אולם עצם השייכות הזאת והקרדיטים לתנועה, עוררה מחלוקת בקרב ההורים. פניה של אחד ההורים שכעס על הכנסת הסידור זה, הביאה לשיחת הורים מרגשת ומשמעותית מאוד, שבסופה הוחלט לעצב סידור ייחודי לבית הספר – "סידור שורשים". הרב אביה רוזן עמד בראש הצוות שערך את הסידור. רועי שנער אייר אותו. הנוסח, אמר לנו אביה, הוא היחיד שבני כל העדות יכולים להיות בו בבית. הנה, כבר בשורה של בית הספר לעולם היהודי כולו.

בעיקרו, הסידור הוא אורתודוכסי, הכל בו על פי ההלכה. אולם הוא כולל בתוכו, בנוסף לתפילות, טקסטים רבים ומגוונים, של לאה גולדברג, נעמי שמר, הרב קוק, אהוד מנור, עוזי חיטמן, תהילים, מיכה שטרית, חמוטל בן זאב, חנה סנש ואחרים, שהרי גם השירה העברית והזמר העברי הנם סוג של תפילה, ולא ננעלו שערי תפילה. החריגה היחידה מן הסידור הקונבנציונלי היא בברכות השחר. לצד הנוסח המסורתי – "שלא עשני גוי... שלא עשני עבד... שלא עשני אישה..." מופיע נוסח חלופי, המנוסח על דרך החיוב, ומקובל היום גם בלא מעט קהילות אורתודוכסיות – "שעשני ישראל... שעשני בן חורין... שעשני כרצונו". אילו הייתי בצוות שיצר את הסידור, הייתי מתעקש על עוד כמה שינויים. למשל – על אלוהי אברהם יצחק ויעקב הייתי מוסיף את שרה, רבקה רחל ולאה. אולם התוצר הסופי יפה, מרגש ויש בו בדרכו שילוב ראוי של מסורת והתחדשות.

סיפורה של בינה על מסיבת קבלת הסידור, בהשתתפות ההורים, ריגשה אותנו מאוד, וכך גם תיאורה את השירה הרמה והחגיגית בתפילה לשלום המדינה.

בינה סיפרה על ביקור באושוויץ עם תלמידיה ב"נופי גולן" שבה אחת התלמידות לראשונה בחייה ראתה טלית, ושאלה אותה מהו הבד הזה. ילדים יהודים, ישראלים, צריכים לנסוע לאושוויץ, דווקא לאושוויץ, המקום הטמא ביותר עלי אדמות, כדי ללמוד את היסודות הבסיסיים ביותר של יהדותם?! כל ילד יהודי זכאי להכיר את יהדותו. בית הספר "שורשים" מאפשר לכל ילד לממש את זכותו, בניגוד לבתי ספר חילונים. הילדים הדתיים לומדים פתיחות מהי, פלורליזם מהו, דרכים שונות לביטוי היהדות. הכל יוצאים נשכרים.

"שורשים" אינו בית ספר אליטיסטי, אינו בית ספר פרטי, הוא בית ספר ממלכתי, מוכר ורשמי, מתוך אידיאולוגיה. בלשונה של בינה: "כפי שאין לנו דתומטר בכניסה, כך אין לנו כספומט".

ויותר משחשתי גאווה, בהצגת יופיו של הגולן לאנשי הגליל, התרשמתי מהתפעלותם של אנשי החינוך הבכירים. שהרי המטרה שלנו אינה רק לראות ולהתרשם, אלא ללמוד בעיניים מעשיות, כדי לחולל שינוי.

בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, אתאר את הדברים היפים שראו עינינו במדרשת השילוב.

חלק ג' - סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית

החמץ שאותו הייתי רוצה יותר מכל לסלק מחיינו, ערב פסח השתא, ולא רק לשבעה ימים, הוא המחיצה המיותרת בין חילונים ודתיים. לא, איני מחפש אחידות, ממש לא. איני חושב שעל כולנו להיות זהים, להיפך. אני מבקש אחדות של שונים. ולאו דווקא אחדות של שונים, שבה כל אחד כבול לנקודת המוצא ממנה בא, אלא שממנה נוצרות עוד אופציות רבות, מגוונות, שתמחקנה את הדיכוטומיה המלאכותית המחלקת אותנו לשני מחנות. סילוק המחיצה הזאת, הוא בעיניי אחד האתגרים המרכזיים של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל.

מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, שאותו אני מנהל, הוא ארגון אחד מרבים בארץ, המקדמים את ההתחדשות היהודית. תכנית "גוונים בגליל", בהשתתפות בעלי תפקידים בכירים בשדה החינוך, התרבות, האקדמיה והקהילה בגליל, הפועלת במסגרת "יובלים", נועדה לקדם את האג'נדה הזאת ולחולל שינוי אזורי. בסדרת מאמרים זו אני משתף את הקוראים ברשמי סיור שערכנו במסגרת התכנית, ובה נחשפנו לכמה מפעלים חברתיים וחינוכיים המגלמים את השינוי הזה. בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, אתרכז במפעל שבעיניי הוא ספינת הדגל, סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית בישראל – מדרשת השילוב בגולן, שבשבוע שעבר תלמידי מחזור א' שלה סיימו את שנת הלימודים הראשונה שלהם והתגייסו לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל. מדרשת השילוב, הנמצאת עדיין במשכנה הזמני במבוא חמה, עד מעברה למשכן הקבע בנטור, הינה ישיבה שלומדים בה בצוותא חדא חילונים, מסורתיים ודתיים, בנות ובנים, בשוויון מלא ובשותפות מלאה, בתכנית המשלבת שירות משמעותי בצה"ל (כן, גם של הבנות הדתיות) עם לימוד תורה, בתכנית בת 5 שנים. מדרשת השילוב היא הראשונה מסוגה, אך אני מאמין שכפי שקרה עם המכינות הקדם צבאיות לפני עשור וחצי, כך בעקבות המדרשה בגולן תקומנה עוד עשרות מדרשות שילוב בכל רחבי הארץ, שתצמחנה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, מהם תבנה הנהגת העתיד של החברה הישראלית והעם היהודי, שתצעיד אותנו למקום מתוקן וטוב יותר.

גולת הכותרת של סיורנו, הייתה המפגש עם הרב אביה רוזן מחספין, החולם והמגשים, מי שרקם את חלום מדרשת השילוב במשך למעלה מעשור, וזכה לעמוד בראשה לצד איתמר לפיד, בן איילת השחר ותושב שמשית שבעמק יזרעאל, כחלק מתפיסה של ניהול מבוזר ודמוקרטי, ושל שותפות בין "דתי" ו"חילוני" בכל הרמות. במפגש נטלו חלק גם כמה מן התלמידים.

קירות בית המדרש עמוסי ספרים, אך גם על השולחנות עטופים התלמידים בספריהם, אותם הביאו עמם למדרשה; ספרי שירה קטנים על מדפים. כמורה במדרשה, בקורס על צדק חברתי ביהדות, אני מכיר את בית המדרש מצד ה"סטנדר". הפעם, אביה הרצה בפנינו, ואני ישבתי על כיסאו של אחד התלמידים. הנוף התרבותי שנגלה לנגד עיניי, אופייני לתלמידים: ישעיהו ליבוביץ' ודוד אבידן, אלתרמן לצד הבעש"ט, רבי נחמן לצד גבריאל גארסיה מארקס, שירי רחל עם אפלטון והרב שטיינזלץ לצד מקס ומוריץ – רשימה חלקית, של המזון הרוחני של אחד התלמידים.

אנחנו נמצאים בצומת היסטורי, אמר לנו אביה, שלא היה כדוגמתו בדברי ימי העם היהודי מאז ימי יבנה, בהם היהדות התעצבה מחדש ממקדש למדרש. היום האתגר שלנו הוא לכונן את התוכן הלאומי התרבותי של הבית הלאומי של העם היהודי. מדרשת השילוב היא חלוץ בפני המחנה כמחוללת בית המדרש החדש, שאינו כפוף לסמכות, גם לא לסמכות ההלכה. מי שעומד בראשו אינו ראש המדרשה אלא הלומדת והלומד, שאינם תלמידינו אלא שותפינו. השפה היא שפה יהודית שבה האדם הוא המרכז, וכל תלמיד רשאי לבור את דרכו בחיים. האתגר הגדול שלנו, אמר אביה, הוא ליצור עומק יהודי שיהיה רלוונטי גם לנינים שלנו. לשם כך הוא חייב להיות פתוח לכל יהודי; כל אחד והאמונה שלו.

השותפות במדרשת השילוב היא בין אינדיבידואליסטים, עצמאיים. לכל אחד תכנית למידה משלו. היא מבוססת על אמון גדול באדם. "אף אחד אינו שוטר של השני, ובוודאי שאף אחד אינו שוטר של אלוהים".

על כל מקום במדרשה מתמודדים נערות ונערים רבים. מה הקריטריונים שלכם בבחירת התלמידים? נשאל אביה והשיב: "האש, הלהט, הברק בעיניים".

את כל המסירות וההתלהבות שלהם לוקחים אתם היום תלמידי המדרשה לצה"ל, ואין לי ספק שהצידה שהם מביאים אתם לדרך משמעותית ביותר. וכשיחזרו בשלום ממשימת הסייפא, יחזרו אל חיי הספרא - לחבוש את ספסלי בית המדרש, ויוכיחו עד כמה מופרך מיצג השווא אודות סתירה, כביכול, בין השירות הצבאי, המבטא את הערבות ההדדית שהיא הערך העליון ביהדות, לבין לימוד תורה.

* "שישי בגולן"