הבלוג של אורי הייטנר

לאורך כל תקופת המאבק על הגולן, לא היה אופטימי ממני. מודאג, חרד, אבל אופטימי.  כאופטימיסט חשוך מרפא, לא היה לי ספק שהמאבק יסתיים בניצחוננו. אולם היה יום אחד שבו נסדקה האופטימיות שלי. היה זה ה-26.3.2000.

באותו יום התקיימה הפגישה המכרעת בין נשיא ארה"ב ביל קלינטון לבין אסד האב בז'נבה, שבה הוצגה לאסד הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן. כל התקשורת דיברה על ההסכם כעל עובדה מוגמרת. כל הפרשנים, כל הכתבים, כל הפוליטיקאים מכל הצדדים – כל מי שמיקרופון התקרב לפיו הסביר לנו, שפסגה מן הסוג הזה היא ריטואל שנועד לברך על המוגמר, אחרי שהכל נסגר במגעים מוקדמים. קלינטון לא ישפיל את עצמו בפגישה כזאת, בלי שהבטיח מראש את תוצאותיה – אסד יקבל את הצעת הנסיגה של ברק.

ביום הפסגה ערכנו הפגנה ליד שגרירות ארה"ב ברח' הירקון בת"א. הייתה זו הפגנה קטנה יחסית, שקטה. עצובה. הייתי בין הדוברים בה.

אני זוכר היטב את הדרך לת"א וההאזנה לכל הפרשנויות המדכאות. ויותר מכך אני זוכר את הדרך חזרה. חזרתי הביתה עם עוד ארבעה חברים מאורטל. בדרך, הגל הפתוח דיווח ב"אופטימיות" על הצלחת הפגישה. הכל סגור. ואנו הבנו שמה שסגור הוא חורבן מפעל חיינו, מפעל ההתיישבות הישראלית בגולן; חורבן בתינו ויישובינו, גירושנו מבתינו ונישולנו מאדמתנו. וחמור יותר – נזק נורא למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לביטחון ישראל. היום שבו הגולם, מדינת ישראל, קם על יוצרו – הציונות.

לא זכור לי בחיי דיכאון דומה לזה שליווה אותי בנסיעה הזאת.

לכל העיתונאים שהתקשרו לבקש את תגובת ועד יישובי הגולן, ששירתתי כדוברו, השבתי שאיננו מתייחסים לשמועות ונוציא תגובה מסודרת כשתהיה הודעה רשמית.

כך השבתי גם לאיתן גליקמן, הכתב בצפון שצלצל אליי כאשר חלפנו ליד צומת השריון, 5 דקות מן הבית. אבל הוא ביקש תגובה לידיעה אחרת – הוא דיווח לי שהמו"מ התפוצץ. אסד דחה על הסף, מכל וכל, באופן נחרץ וסופי בהחלט, את הצעת ברק. "אבל כל התקשורת אומרת את ההיפך הגמור", הגבתי בספקנות, והוא השיב שלפני 5 דקות נחום ברנע התקשר למערכת, ואמר את הדברים באופן חד משמעי. "סמוך על נחום", הוא אמר לי. "תראה, בתוך חצי שעה כולם ידווחו על כך".

לא בתוך חצי שעה. כעבור דקה הדיווחים התהפכו לגמרי. הכתבים המאוכזבים סיפרו בעגמת נפש על הכישלון, ולנו הייתה אורה, ושמחה וששון ויקר. מעולם לא חשתי כך את המעבר מבירא עמיקתא לאגרא רמא. מעולם לא חשתי בצורה כל כך מוחשית את משמעות המושג "מעבדות לחירות".

למחרת בבוקר, ישבתי במשרדי ועד יישובי הגולן וכתבתי מאמר המנתח את האירועים. יהודה הראל שנכנס למשרד הפטיר לעברי: "אני מבין שאתה כותב קורות חיים". טוב, אז זה לא היה כל כך מהר. המשכתי להיות דובר הוועד עוד כשנה. וכעבור שנה, כשקיבלתי על עצמי את ניהול מתנ"ס הגולן, ויכולתי להתפנות מעיסוק מתסכל בהגנה על מפעל חיינו מפני חורשי רע, אל מה שאני אוהב באמת ויודע באמת לעשות – לעסוק בפיתוח החינוך, התרבות והקהילה בגולן, חשתי את טעמה המשכר של החירות.

את אנחת הרווחה שלנו בליל 26.3.00 ניתן היה לשמוע מקצה העולם ועד קצהו. האבן שירדה מלבנו באותו הלילה, הייתה לראש פינה, להמשך יצירת מפעל ההתיישבות הישראלי בגולן.

* "ידיעות הקיבוץ"