הבלוג של אורי הייטנר

* השאלה האם המנהיגים מעצבים את ההיסטוריה או להיפך היא בלתי פתירה, והתשובה עליה היא גם וגם. אולם אין לי ספק, שבמקרה של בן גוריון, שאמש מלאו 40 שנה למותו, המנהיג הוא שעיצב את ההיסטוריה. נוח לנו להאמין שהקמת המדינה הייתה תהליך סטיכי, שבכל מקרה היה מתרחש. אולם ברגע ההיסטורי, כשעמדה בפני ההנהגה ההכרעה בין הקמת מדינה מתוך ודאות שביום הקמתה כל מדינות ערב תפלושנה אליה על מנת להשמידה לבין דחיה של "כמה חודשים" של הקמת המדינה בתקווה שניתן יהיה להימנע מהמלחמה, רק מנהיג בעל שיעור קומה, חזון, אומץ וכושר החלטה נדיר כבן גוריון, היה מבין שזה "עכשיו או לעולם לא", בוחר בהחלטה מתוך ידיעה שמשמעותה היא אלפי הרוגים ומצליח לשכנע את ההנהגה ללכת בדרכו. ויתכן מאוד שאם זה לא היה קורה באותו יום, זה היה "לעולם לא".

לא בכדי, הפוסט היסטוריוגרפיה הפוסט ציונית כל כך מתעבת את בן גוריון.

* כאשר המערב השוקע חותר לחתימה על הסכם כניעה משפיל עם הרודנות האסלאמיסטית, גדלה הערגה למנהיגים בעלי שיעור קומה כצ'רצ'יל ובן גוריון.

* השבוע מלאו חמש שנים לבחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב. היה זה אירוע היסטורי, ודומה היה שאובמה ייחרט בקורות הימים כאחד המנהיגים הדגולים, פורצי הדרך של האנושות. כעת דומה שהוא עלול למצוא את מקומו בהיסטוריה לצדו של עוד מנהיג נערץ בזמנו, בעיני המוכים בעיוורון - נביל צ'מברליין.

* נכון לשעת כתיבת שורות אלו, לא ברור האם ייחתם הסכם מינכן 2 בין מדינות המערב לאיראן. מה שאתמול היה בטווח נגיעה, היום עומד בספק. אין לי ספק, שמה שחולל את השינוי, היה הלחץ הכבד שהפעיל נתניהו. אני יודע, שיש האוהבים ללעוג לו, להציגו כמשבית שמחות, כקפאניקר וכו'. גם אני מרבה למתוח עליו ביקורת בנושאים שונים. אבל בנושא האיראני, אני רוחש הערכה רבה לפועלו. הוא מחויב לשליחותו - להבטיח את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה, ובמקרה הזה הוא גם הנאמן האמתי לשלום העולם. הוא ראוי להערכה רבה על כך. גם אם ייחתם, חלילה, הסכם הכניעה, זהו הסכם ביניים, וניתן יהיה להמשיך ולהפעיל לחץ.

* מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי מזהיר את ישראל מפני התדרדרות, אם לא תגיע להסדר עם הפלשתינאים. ובעת ובעונה אחת, הוא חותר להסכם המאפשר, למעשה, לאיראן לייצר פצצה גרעינית. אולם אין דבר שידרדר את המצב במזה"ת יותר מאיראן גרעינית. איזו רוח גבית יקבלו המחבלים כאשר איראן הגרעינית תזהיר את ישראל ש"תגיב במלוא העוצמה" אם ישראל תתגונן מפני הטרור (עם או בלי הסכם עם ישראל).

* למו"מ עם הפלשתינאים יש דינמיקה מעניינת מאוד. המו"מ הוגדר כמו"מ ללא תנאים מוקדמים. התנאי המוקדם למו"מ ללא תנאים מוקדמים היה שחרור מחבלים, כולל רוצחים, כולל אזרחי ישראל. ישראל קיבלה את התנאי הזה. ישראל, כמובן, עומדת בתנאי הזה. הפלשתינאים דרשו תנאי מוקדם נוסף למו"מ ללא תנאים מוקדמים – שישראל תקפיא את הבניה בבירתה ובגושי ההתיישבות. בדומה לרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט, ובניגוד לו עצמו לפני 4 שנים, נתניהו דחה על הסף את הדרישה החצופה. ואכן, המו"מ נפתח ללא קבלת התנאי הזה. כלומר, הפלשתינאים, בעצם כניסתם למו"מ, השלימו עם כך שישראל דחתה את הדרישה. וברגע שישראל בונה, הפלשתינאים פתאום יוצרים משבר מלאכותי – מה פתאום ישראל בונה באמצע המו"מ? או במילים אחרות, מה פתאום ישראל אינה מקבלת בפועל את התנאי המוקדם שלנו למו"מ ללא תנאים מוקדמים שאותו היא דחתה? והדבר התמוה הוא, שאצלנו כרגיל יש הקופצים לתמוך באבסורד הזה.

* 67 טילים נורו השנה, בשנה שאחרי "עמוד ענן", לעבר אזרחי ישראל, תושבי הדרום. זאת, לעומת 641 בשנה שקדמה למבצע. אין ספק, שצמצום של כ-90% בירי הוא הישג משמעותי. אולם לכנות שנה, שבה היה בממוצע יותר מירי בשבוע כ"שנת השקט בדרום" (ב-ynet), זו הגזמה פראית. איזו מדינה בעולם הייתה מוכנה להשלים עם יותר מירי בשבוע על אזרחיה?

מאז מלחמת לבנון השניה, במשך למעלה מ-7 שנים, היו שני שיגורים מלבנון לעבר ישראל. 2 יותר מידי, אך זה בהחלט גבול שקט, גם אם השקט אינו מוחלט. אבל גבול שיורים ממנו על אזרחינו מידי שבוע בשבוע אינו גבול שקט. זו מלחמת התשה וישראל חייבת לשים לה קץ.

* לא יעלה על הדעת שאבי האומה, מחולל המהפכה, החתן של פלשתין, לוחם החירות המהולל, יתפגר ככה סתם. ומאחר והוא לא נפל על משמרתו בשדה הקרב, ולא נרצח בהתנקשות, וגופו אינו מנוקב מכדורים... אין ברירה אלא לייחס את מותו להרעלה. מה לא עושים כדי שערפאת יהיה שאהיד?

* קריאתה של שלי יחימוביץ' לפרקליטות לערער על זיכויו של ליברמן חסרת שחר. כאשר הזיכוי הוא מוחלט, פה אחד – על מה אפשר לערער? במקרה של אולמרט, למשל, מעבר לעובדה שהזיכוי היה מחמת הספק, הערעור מתבסס על האמירות הקשות שבית המשפט אמר על אולמרט ועל העובדות שהופיעו בפסק הדין. הפרקליטות ערערה בטענה שעל פי הכתוב בפסק הדין, השורה התחתונה צריכה להיות שונה. לא כן בפסק הדין של ליברמן. בפסק דין חד משמעי כזה, הגשת ערעור תדיף ריח של נקמנות ורדיפה.

מלכתחילה, לא היה כל עניין פלילי בפרשת השגריר, והדיון צריך היה להתמקד בפן הציבורי. זאת, בניגוד לפרשיות האחרות בהן נחשד ליברמן, שהיו בפירוש פליליות. בפרשות הללו, נותרה תחושה קשה, של עשן עם אש, למרות שכנראה לא נאספו די ראיות שיכלו להתגבש לכתב אישום.

* הלקח המרכזי, בעיניי, מפרשיות ליברמן, הוא שהפליליזציה של המאבק בשחיתות, פגעה במאבק על השחיתות. ברגע שכל מעשה וכל התנהגות נבחנים במשקפיים משפטיות ופליליות – כל מה שאינו פלילי, הוא לכאורה כשר. כאשר מבקר המדינה מפרסם דו"ח חריף על התנהלות ציבורית בלתי תקינה, השאלה היחידה המעניינת את התקשורת והציבור, היא האם הוא העביר את הטיפול ליועץ המשפטי לממשלה, כלומר להליך פלילי. כאילו אם הטיפול אינו במישור הפלילי; אין כל בעיה. הפליליזציה הזאת הדירה מהחיים הציבוריים את השיח הנורמטיבי, המוסרי. במקום להציב רף מוסרי גבוה למשרתי הציבור, הצבנו סף נמוך מאוד – אל תהיה עבריין פלילי.

מן הראוי שהגורמים שדוחפים תדיר את השיח הציבורי למישור הפלילי, כמו התנועה לאיכות השלטון, תנועת "אומץ", הפרשן המשפטי משה נגבי ואחרים, שאין לי כל ספק ושמץ של פקפוק בטוהר כוונותיהם, יעשו חשבון נפש ויבחנו האם דרכם, שנועדה לבלום את השחיתות, לא השיגה תוצאה הפוכה.     

* לצערי הרב, תושבי קריית שמונה החמיצו הזדמנות לחולל שינוי מהותי. חבל. ואף על פי כן, 47% ליורם מלול מצביעים על רצון של תושבים רבים בשינוי. למרות הכל, אני אופטימי.

* האג'נדה של יורם מלול בבחירות בקריית שמונה, הייתה הצורך במנהיגות אמת שתיקח אחריות לתיקונה של העיר. האג'נדה של ראש העיר נסים מלכה, הייתה שכאיש הליכוד, רק הוא יכול להביא משאבי מדינה לקריית שמונה, בזכות קשריו הפוליטיים עם ראש הממשלה והשרים. כל התעמולה שלו, כמעט, נסובה סביב המסר הזה.

בסיבוב השני, "יש עתיד" תמכה ביורם מלול. בעיתונים המקומיים, פורסמה בשבוע האחרון מודעה מטעם יורם מלול ו"יש עתיד", בסגנון המודעות של נסים מלכה, ובה תמונות ארבעת שרי "יש עתיד" – אוצר, חינוך, בריאות ורווחה ואמירה שאם מלול יבחר, הוא יוכל לגייס משאבים מהתיקים החשובים ביותר.

אני מניח שהכוונה הייתה למוטט את הבלעדיות של "רק נסים יכול". אך הייתה זו טעות חמורה. ברגע הקריטי, מלול מצמץ ואימץ את האג'נדה של מלכה. למעשה, הוא נגרר למגרש הביתי של נסים מלכה, שבו יש לו יתרון גדול, במיוחד לאור התעמולה לאורך חודשים שהתמקדה בגיוס משאבי מדינה בזכות קשרים פוליטיים אישיים, לעומת היזכרות של מלול ברגע האחרון, שנראתה פאתטית. כי אם באמת ראש עיר טוב הוא ראש עיר המקושר לשרים, איזה יתרון יש לדמות בלתי מפלגתית על פוליטיקאי ותיק ומנוסה?

הייתה זו שגיאה קריטית. איני יודע אם אלמלא השגיאה הזאת מלול היה מנצח, אך היא לבטח לא סייעה לו.

מי שהפסידו מכך, הם תושבי קריית שמונה.

* דברים שכתבתי לתמר מייבום, מועמדת מטעם רשימתו של יורם מלול למועצת העיר קריית שמונה, שאיימה לתבוע לדין אזרחים שהשמיצו אותה בתקופת הבחירות ("הכינו את הארנקים"): "אני מבקש להשיא לך עצה חברית. רדי מתביעות דיבה למיניהן. אל תדחקי את עצמך לפינה הזאת. אל תשחיתי את זמנך בהתעסקות המיותרת הזאת, שעלולה להמשך על פני שנים רבות. אציע לך איפיון למנהיגות, שלא תמצאי באף ספר למדע המדינה: מנהיג אמתי לוקח באופן אישי את ענייני הציבור, אולם הוא אינו לוקח באופן אישי דברים שנאמרים עליו, בגין עשייתו הציבורית. הבליגי, ועזבי את הארנקים".

* אחד המחזות היפים בדמוקרטיה, הוא שיחת הטלפון המסורתית של המפסיד לאחל הצלחה למנצח. ומה שיפה עוד יותר, הוא הירתמות של המפסיד לסייע למנצח, למען טובת הכלל. לכן, נחמץ לבי כאשר אחד המועמדים לראשות המועצה המקומית קצרין, אורי זכריה, ניסה ליזום, ללא הצלחה, גוש חוסם של כל הסיעות במועצה, שיהפוך את מליאת המועצה לפורום לעומתי לראש המועצה, מה שעלול לשתק את היישוב. דימי אפרצב, ראש המועצה הנבחר, זכה ברוב עצום, 43% בסיבוב הראשון, בין 5 מתמודדים, יותר מכפול מהמועמד שאחריו. זכריה כתב בפייסבוק ש"57% מתושבי קצרין הצביעו נגד אפרצב". ולכן הוא ניסה לגבש בלוק בהנהגתו, אף שלשיטתו 80% מתושבי קצרין הצביעו נגדו.

* ב"יומן" בערוץ הראשון, דווח על כך שפרס מודיע בשיחות פרטיות על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים בתום כהונתו. אני מציע שהוא ירוץ לכנסת בראש רשימת "צעירי מפא"י". אגב, פרס "אינו עוסק בזה", כמובן.

* ביד הלשון

נדמה שתופעת ה"כאילו" שהשחיתה את השפה העברית במשך למעלה משני עשורים, היא במידה רבה מאחורינו. ניתן לשמוע היום משפט שלם שאינו קטוע פעמיים שלוש ב"כאילו" המאוס הזה. התופעה טרם נעלמה כליל מחיינו, אך היא דועכת.

אלו חדשות טובות, אלא... שה"כאילו" הומר ביציר לשוני וולגרי חלופי: "בעצם". אנשים מתראיינים בכלי התקשורת, בכל נושא שהוא, כשהם אינם מסוגלים להשלים ארבע מילים בלי להשחיל לתוכם לפחות "בעצם" אחד. ללא שום צורך, ובעצם ללא שום הקשר, הם בעצם לא מסוגלים בעצם לומר משפט שלם בלי, בעצם, לדחוף את המילה הזאת. בעצם, המילה בעצם הפכה למאוסה.

וכבר במקורותינו נאמר: "זהו עצם העניין. לא, זה עצם של הכלב".

* "חדשות בן עזר"