הבלוג של אורי הייטנר

אריק איינשטיין הלך לעולמו. אריק איינשטיין היה גדול זמרי ישראל. לא יהיה אריק איינשטיין שני.

גדלתי על אריק איינשטיין. משחר ילדותי אני כל כך אוהב אותו, את שירתו, את שיריו, את תקליטיו. ברשותי 33 מאלבומיו, בתקליטים ודיסקים (מתוך קרוב לששים אלבומים).

בבואי לכתוב עליו, אחרי מות... במה להתחיל ואיפה לסיים? יש כל כך הרבה מה לומר ומה לכתוב עליו, ואיך לתמצת את כל מחשבותיי ורגשותיי להיקף של מאמר? ואיך לא לחטוא בקלישאות? הרי כמעט כל מה שאומר – אמרו את זה קודם, לפניי.

שמא אכתוב על הדיכוטומיה בין שירתו האקטיביסטית, ששיאה "אני ואתה נשנה את העולם / אני ואתה אז יבואו כבר כולם / אמרו את זה קודם לפניי / לא משנה... אני ואתה ננסה מהתחלה / יהיה לנו רע / אין דבר זה לא נורא" והשיר "פראג" שאותו כתב בעבורו שלום חנוך לאחר הפלישה הסובייטית לפראג ב-1969, לבין שיריו האסקפיסטיים, ובראשם "יושב על הגדר / רגל פה רגל שם ... בסדר עם כולם ... דופק חיוכים לכל הכיוונים", ו"אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים". ואולי אין זו דיכוטומיה, אלא רצף בין שני קטבים באישיותו, כשבאמצע שיר המבטא אכפתיות וכאב כמו "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן" או שיר המבטא את הרצון להשפיע, אך מפוכח מהאמונה ביכולת המהפכנית לשנות באחת את העולם "סך הכל רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים".

אולי על השניוּת בין היותו אחד היוצרים החדשנים במוסיקה הישראלית, מאבות הרוק הישראלי, להיותו אחד הנוסטלגיים בהם, הן בשירים נוסטלגיים רבים שכתב ובהם געגוע לתל אביב הקטנה ולארץ ישראל הישנה, והן בהחייאת שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" בסדרה של שישה תקליטים. או השילוב בין היותו תמלילן יוצר המרבה לשיר את שיריו, לבין מחויבותו להחייאת הקלאסיקה של השירה, בהפיכת שירת משוררים לזמר פופולארי – שירים רבים של ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג ובעיקר אברהם חלפי (והחשוב והמוכר מכולם – "עטור מצחך").

ניתן לכתוב על אורח חייו הצנוע, הכמעט סגפני – האם זהו פרי החינוך הפועלי שקיבל בת"א הקטנה? ואם כן, איך זה שרבים מבני דורו החולקים עמו ביוגרפיה דומה, רחוקים כל כך מאורח חיים זה?

או על אהבת הארץ שלו שבאה לידי ביטוי בשירים רבים כמו "כמה שאני אוהב אותך / ארץ ישראל / למה זה אני עצוב כל כך / ארץ ישראל", ב"פתאום אני רוצה הביתה / חזרה אל הביצה ... תן לי חתיכת תבור / תן לי חתיכת כינרת / אני אוהב להתאהב / בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת".

אפשר לכתוב על סלידתו מהתקשורת, מהרכילות והרוע שהוא מוצא בה, "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים / והוא בכלל לא ידע שהוא כזה... מה עשו לך העיתונים?" או "אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי / אחרי שפיכת הדם? / איך אתה נרדם?"

ואני יכול לכתוב על חוויות אישיות. על כך שזכיתי להיות בהופעה האחרונה שלו. לא, לא הייתי בהופעה המיתולוגית במועדון "קיסרית" שבקיסריה, ב-29.8.81, הפעם האחרונה שהוא עלה על במה. אבל שבועות אחדים קודם לכן צפיתי באחת האחרונות בסיבוב ההופעות האחרון שלו "חמוש במשקפיים", בקולנוע "הדר" בגבעתיים. אני יכול לספר שכאשר התגייסתי לצה"ל, הקדישו לי בנות הגרעין שלי את שירו של אריק איינשטיין "דון קישוט" – "דון קישוט אתה יכול לנוח / יש כל כך הרבה טחנות רוח / אתה לא תספיק / דון קישוט". או על כך שהטור השבועי שלי, מזה שנות דור, בעלון הקיבוץ שלי, נקרא "בעיניים פקוחות"; מילים מתוך "סיום" של אלתרמן, אותו שר אריק, ובו המילים שהן המוטו לכתיבתי: "אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות". 

בחרתי לכתוב על אלבום אחד של אריק איינשטיין, מהחשובים והיפים שבהם, אלבום מפתח בקריירה המוסיקלית שלו – "שביר". אריק הקליט אותו ב-1983. זה התקליט האישי ביותר שלו, היחיד שאת כל מילותיו כתב בעצמו, תקליט קונספט – רצף של שירים המספרים סיפור, המעבירים מסר. מבחינת הכתיבה, לדעתי בתקליט זה אריק איינשטיין הגיע להישגים האמנותיים הגדולים ביותר שלו. את התקליט הוציא יחד עם יצחק קלפטר, כמו את התקליט שקדם לו "יושב על הגדר". קלפטר הלחין ועיבד את כל השירים.

ב-1982 נפצע אריק איינשטיין קשה בתאונת דרכים. ידידה שנסעה עמו נהרגה בתאונה. לאחר פציעתו, במשך ימים שידר הרדיו ללא הרף את שיריו, ובראשם את "סע לאט". אריק איינשטיין נפצע חודשים אחדים אחרי הופעתו האחרונה. אני מאמין שיש קשר בין הפציעה לבין החלטתו הסופית לא להופיע. בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרון מתואר איינשטיין כמי שדי סבל מההופעה, מהאורות, מאימת הקהל. אולם אלו ליוו אותו לאורך כל הקריירה. גם קוצר הראיה, שלבטח היה חלק משיקוליו, ליווה אותו מגיל צעיר מאוד (לא בכדי כתב את השיר "חמוש במשקפיים" ושיר זה היה שיר הנושא של אחד מתקליטיו ושל סיבוב ההופעות האחרון שלו). בעיית הראיה שלו החריפה בעקבות התאונה. אך בראש ובראשונה – התאונה, האשפוז וההחלמה היו בעבורו תקופה של חשבון נפש, של בחינת סדר העדיפויות בחייו, של ניפוי התפל מן העיקר. סביר להניח שבתקופה זו החליט לוותר על הזוהר והכסף של ההופעות, שלא עושות לו טוב, ולהיות הוא, פשוט הוא.

"שביר" הוא תקליטו הראשון של אריק איינשטיין אחרי הפציעה. בשיריו הוא תעד את שעבר עליו, בעיקר ברמה הפילוסופית והאמונית.

התקליט נפתח בשיר "שביר". בשיר זה מתאר אריק את שבירותו של האדם, את חולשתו. שיר פסימי למדיי, של אדם שראה איך החיים עלולים להיגמר בין רגע, בשל טעות קטנה; איך האדם "נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה". והוא חושב שזה סוף העולם. "שביר – מתפורר בקלות / מעמיס על עצמו את כל העולם / נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה/ בקיצור, שביר – מתפורר בקלות. // שביר – מתפורר בקלות / מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן / לוקח כבד, חושב זה סוף העולם / בקיצור, שביר – מתפורר בקלות".

מנקודת מוצא כמעט מיואשת זו, יוצא אריק איינשטיין למסע חיפוש, מחפש נחמה, מחפש משמעות לחייו. בשיר השני, "אולי צריך לתת לזה עוד זמן", מחפש אריק את האור בקצה המנהרה. הפצעים עוד לא הגלידו, החיים עוד לא חזרו למסלולם, אבל זה לא סוף העולם. עולם כמנהגו נוהג, השמש ממשיכה לזרוח. "החיים עוד לא חזרו למסלולם / הפצעים עדיין לא הגלידו / אולי זה ישאר כבר לעולם / אולי צריך לתת לזה עוד זמן/ מה יהיה? ימים יגידו / אולי צריך לתת לזה עוד זמן // השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן / הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם / עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים / אבל משהו בלב זועק חזק אל השמים // יום אחד ראינו אור רחוק בקצה המנהרה / נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה / התקרבנו לאִטנו מסרבים להאמין / מלאכים עמדו בפתח שרים – אשרי המאמין".

מה שמחזיק את הכותב בחיים, מה שנותן טעם לחייו, מה שפותח לפניו את הדלת להמשך דרכו בחיים, הוא האמונה. תחילה הוא "מסרב להאמין" אך בסופו של דבר, המלאכים העומדים בפתח המנהרה ומראים לו את האור שבקצה מברכים אותו – "אשרי המאמין".

השיר השלישי הוא השיר האמוני ביותר באלבום. אריק מגלה את העולם מחדש, רואה את אפסות האדם, את השבירות שלו, את הרף העין שבין חיים למוות מצד אחד, ומצד שני - את העולם הנוהג כמנהגו גם כאשר הוא עצמו "חושב זה סוף העולם". התובנה אליה הוא מגיע, היא שיש סדר, יש הנהגה, "יד אחת עושה את זה". "את השמש והים, העצים והדגים / השקיעות הנפלאות ואין סוף המרחבים / את הפרח האדום והעז הלבנה / את כל האנשים ואת האהבה // יד אחת עושה את זה // את הלילה והחושך, חלומות בלהה / את האבל והשכול, הנשימה האחרונה, / את כל הסכנות ואת כל הפחדים / את כל הסימנים ואת הבִּלְבּוּלִים // יד אחת עושה את זה".

מתוך נקודת המבט האופטימית שהוא אימץ, בוחן אריק איינשטיין מחדש את החוויה שחווה, ומוצא בה את האור, את החיובי והמעודד. בראש ובראשונה – החברים. "כשפקחנו העיניים הם היו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה / כשעצמנו העיניים נשארו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה, פנים טובות בחשכה / סעדוני ורפאוני וחזקוני לילה ויום / ואנחנו שכואבים היינו, ראינו אותם / פנים טובות בתוך החשכה".

אור נוסף הוא האחות שטיפלה בו בבית החולים. "תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על האור ועל השקט / על היד המלטפת הטובה והחמה / תודה / תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על הלחם ועל המים / שהשיבו את נפשי / על הרוך שבעיניים שכל כך חיזק אותי / אלף מלאכים שרים לך, אחותי, מקהלה גדולה מאוד, גדולה מאוד / והקול עולה גבוה והקול נישא רחוק / וחודר את השמים והולך עמוק, עמוק // ומגיע למקום שהכל ממנו בא / ופותח את השער לך, אחותי הלבנה".

השירים שבצדו השני של התקליט אינם עוסקים ישירות בתאונה ובפציעה, אך גם בהם יש חשבון נפש, של אדם שחווה חוויה משמעותית ומברר מה חשוב לו בחייו, מי הוא ומה הוא. בשיר "היום אני כזה" הוא משלים עם מצבי הרוח שלו, עם הרצון שלו לפעמים להסתגר, "לברוח אל הדברים הקטנים". הוא שלם עם עצמו, משלים עם חולשותיו ומבקש מהסביבה להבין אותו ולקבל אותו כמות שהוא.

שני השירים הבאים היו נקראים היום "ירוקים" – שירים של געגוע לתל אביב הקטנה ומחאה על הלכלוך, על זיהום המים והאוויר, על הרס חלקת האלוהים הקטנה שלו. ב"לפני ע"ד שנים" הוא מתאר את ראשית העיר ת"א "והים היה נקי, הים היה כחול / זהב היה בחול / ואפשר היה ללכת / אפשר היה לשכב... והחול היה זהב". אבל במקום פיתוח ידידותי לסביבה, "על בטון מזויין ושחור / עמדה עיר באפור / והים כבר לא נקי / הים כבר לא כחול / יש זפת על החול / וכבר אי אפשר ללכת / אי אפשר לשכב / תל אביב עכשיו נחנקת". בשיר "תל אביב, גדול הירקון, 1983" הוא מתכתב עם שירו "תל אביב, גדות הירקון, 1950", שכתב שנים אחדות קודם לכן. בשיר הראשון הוא מתאר בנוסטלגיה את השיט בירקון, בימי ילדותו ועלומיו. בשיר זה הירקון כבר אינו אותו ירקון: "על גדות הירקון / רגלים לא במים / על גדות הירקון / דגים מתים בינתיים / ריח של מוות סובב באוויר / אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר... אקליפטוסים גדולים נושמים בקושי".

בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרונות שלו, מתואר אריק איינשטיין כמי ששתה הרבה אלכוהול באותה תקופה. הוא מתייחס לכך בשיר "כי שיכור אני". "אני לא יודע את הדרך", הוא מתלונן. "הנשמה שלי פרחה לה עפה" אבל גם "היא לא יודעת את הדרך". הוא מסיים את השיר בתפילה "אלוהים שלי / מה יהיה אתי? / היאיר האור לאיש כמוני? / היאיר האור? התשוב הציפור? / אתה היודע את הדרך".

הדרך לאן? השיר האחרון הוא מעין שיר סיכום, שיר העוסק באישי ובלאומי, שיר אופטימי המשיב הן לשיר הראשון – "שביר" והן לשיר הלפני האחרון, בו הוא מחפש את דרכו:

"שוב מתחילים ללכת, שוב הנדודים / והגלות נמשכת כבר אלפי שנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה // הדרך – היא מתפתלת בין הרים כהים / איפה שהיא עוברת יש כבר סימנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה".

יהי זכרו ברוך!

(מבוסס על מאמר שכתבתי ליום הולדתו ה-70).

* "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"