הבלוג של אורי הייטנר

* ירי הטילים מעזה בתום הלווייתו של שרון, הוא תמצית ההתנתקות ושיקוף תהליך השלום. שרון חזר והדגיש עד יום עקירת היישובים ש"לא יהיה פינוי תחת אש". היה פינוי תחת אש. הפלשתינאים זינבו בנו גם בעת העקירה. ומיד לאחר מכן, הירי הפלשתינאי, שהחל עוד קודם לכן, מאחר וישראל נסוגה מן העיר עזה וערי הרצועה כבר אחרי הסכם אוסלו, התעצם ביתר שאת. הן אחרי אוסלו והן בעקבות ההתנתקות, כל שטח שישראל נסוגה ממנו היה מיד בסיס לטרור נגד ישראל.

הירי לעבר ישראל ביום הלוויית האיש שמסר לפלשתינאים את כל רצועת עזה, נסוג מן הרצועה לקווי 49' עד המילימטר האחרון ועקר את כל היישובים הישראליים, עד היהודי האחרון, הוא סמל לתהליך כולו.

לתשומת לבו של נתניהו. לתשומת לבו של קרי.

* יאמרו מיד הסניגורים האוטומטיים של הפלשתינאים, בתוכנו: מה אתם רוצים? נכון, שרון נסוג מרצועת עזה ומְסרהּ לפלשתינאים, אבל הוא היה האויב האולטימטיבי שלהם, הוא לחם בהם, הוא הרג בהם וכו' וכו'. מה, חשבתם שישכחו לו את זה? מה, הוא עשה להם טובה בכך שאפשר להם לממש את זכויותיהם הלגיטימיות הטבעיות בלה בלה בלה?

ובכן, הנה לפנינו סוללת התירוצים, ההסברים וההצדקות לטרור שיופעל מן המדינה הפלשתינאית לאחר שתוקם, למטחי הטילים לעבר נתב"ג ולהתקפות על גוש דן.

* יש משהו יפה בנוהג של "אחרי מות קדושים אמור", ובלבד שהדברים נשמרים בפרופורציות. כאשר אתה מספיד אדם, אל תדבר בגנותו, גם אם תזכיר את המחלוקות עמו. מצד שני, אין לצבוע אדם בצבעי קיטש ככליל השלמות – זה לא אמין ולכן פוגע בזכרו. וגם אין זה נכון לצבוע את המנוח בדמות הנראית יפה בעיני המספיד – למשל, במקרה של אריק שרון, לצבוע אותו בצבעי ההתנתקות בלבד, או להסתיר את ההתנתקות, כל אחד על פי השקפתו. עם זאת, נכון להדגיש את הקווים החיוביים בעיני המספיד, ובלבד שלא יציג מצג שווא על פיו זו חזות הכל.

כאשר מדובר באדם כשרון, שתרם יותר מכל אחד אחר לקידום שתי האג'נדות ההפוכות בנושא ההתיישבות ובנושאים המדיניים, ודאי שכל צד יכול להתהדר בו, מצד אחד, ויכול לסנוט בו, מצד שני. מן הראוי, שכולנו נשכיל לראות את התמונה המורכבת, כי יהיה זה מגוחך להציג תמונה חד מימדית של מנהיג מורכב ורב סתירות כל כך. 

* לכאורה, הספדה של אורית סטרוק היה מאוזן – היא הזכירה את תרומתו של שרון להתיישבות ואת התנגדותה הנחרצת למהלכיו המדיניים ובראשם עקירת יישובי גוש קטיף. אלא שדברי ההודיה לקב"ה על מותו וסבלו של שרון, ראויים לכל מילה של גינוי. זוהי גסות רוח והתבהמות לשמה.

* אותה ישיבה שתלמידיה פרסמו הודעת שמחה, יצאו בריקודים ולבשו לבן, מביישת את התורה ואת מושג הישיבה. אפילו על אויבים נאמר "בנפול אויבך על תשמח", ומיותר להסביר מדוע התייחסות לשרון כאל אויב היא נואלת.

ואיך קוראים לישיבה? שיא האירוניה... "תורת חיים".

* התגובה בישיבת "תורת חיים" הייתה דומה מאוד לתגובה בעזה. לא בכדי.

* עם כל הסלידה מחגיגת המוות הפגאנית הזאת, אין מקום להוראתו של השר לביטחון פנים למשטרה לחקור את האירוע. לא כל מעשה פסול, הוא מעשה פלילי. אין כאן כל מקום לחקירה, למשטרה ולפרקליטות, אלא להוקעה וגינוי ציבוריים וחינוכיים.

* כאשר הרב הצבאי הראשי, הרב רפי פרץ, מעקורי גוש קטיף, קרא פרק תהילים בהלווייתו של אריק שרון, היה זה בעיניי סמל הממלכתיות והדמוקרטיה הישראלית.

* הודעת האבל שהוציאה זהבה גלאון ראויה לשבח. מצד אחד, היא לא סיפחה את אריק שרון למחנה מרצ ולא הציגה אותו כאיש "שמאל" יוני, כפי שעשו אחרים, דוגמת אמנון אברמוביץ'. להיפך, היא אמרה בהודעתה ש"תהום פעורה בין דרכנו לבין דרכו". ויחד עם זאת, היא ידעה לומר בהספדה למי שתהום פעורה בינו לבין תנועתה: "ובכל זאת אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה קשים היו החיים של משפחת שרון בשמונה השנים האחרונות, כשהאדם שהם אוהבים נמצא בחיים אבל לא ממש נמצא איתם. נותר רק לקוות שפטירתו, עם כל הקושי, תצליח להקל במשהו על סבלה של המשפחה ותאפשר להם להתאבל על אהובם". מכובד ויפה.

* לצד האמפתיה שאותה היא ביטאה, היא גם אמרה את האמת – ששמונה השנים האחרונות היו שנות סבל, ופטירתו של שרון עשויה להקל על הסבל.

* סילבן שלום התראיין לרשת ב' על אריק שרון. הוא ציטט את אחת מאמרותיו הסרקסטיות האופייניות: "כל הספד מתחלק לשלושה חלקים: המנוח, המנוח ואני, אני", והוסיף: "אנחנו נוותר על החלק השלישי". ומאז, כל ההספד היה החלק השלישי. אני, אני ואני. ב-99', אילו הייתי מתמודד, על פי כל הסקרים, הייתי מנצח את שרון ואת ברק... אני ואני ואני... אני יזמתי... אני הצעתי... אילו הלכתי ל"קדימה" אני הייתי ראש הממשלה, וכו' וכו'.

* הישגו החשוב ביותר של שרון כראש הממשלה, היה מבצע "חומת מגן". עד אותו רגע, דומה היה שהפלשתינאים מצאו את הנשק האולטימטיבי לשבור את רוח העם – פיגועי התאבדות. היה כמעט קונצנזוס על כך שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אם אדם נחוש להתאבד אי אפשר לעצור אותו. הוא הפצצה החכמה ביותר שיש, והוא יגיע לכל מקום שהוא רוצה ויפוצץ את עצמו.

פרדיגמה נוספת הייתה שכניסה לערים הפלשתינאיות פירושה מרחץ דמים לחיילי צה"ל.

במבצע "חומת מגן" נותצו שתי הפרדיגמות הללו. היה זה מבצע נועז, חכם וחזק, ששבר את הטרור והביא לניצחון ישראלי חד משמעי במאבק שתואר כחסר סיכוי. אל המבצע יש להוסיף את מדיניות הסיכולים הממוקדים, ובראשה חיסולם של מנהיגי חמאס השייך יאסין ורנתיסי.

כמובן שההישג אינו רק שלו, אלא גם של אישים אחרים כמו מופז, יעלון ודיכטר. אולם ראש הממשלה הוא הנושא באחריות, לטוב ולרע, הוא שנתן את ההוראה ואת הגיבוי והוא האחראי לתוצאה.

* צפיתי בעזאם עזאם מספיד את שרון, שהביא לשחרורו מהכלא המצרי. שמחתי לשמוע את עזאם מזכיר את פולארד ואת המחויבות לשחרורו. ואני רוצה להזכיר שבכלא המצרי נמק אזרח ישראל עודא טראבין, ואנו מחויבים לו, וחייבים לפעול לשחרורו.

* בכתבות על שרון, הוזכרה העובדה שנתניהו הפתיע כאשר ויתר ברגע האחרון על התמודדותו על ראשות הליכוד, שעל פי הסקרים היה מביס בה את שרון, סמוך לבחירות לראשות הממשלה בהן גבר שרון על ברק.

העובדה נכונה, אך חשוב להזכיר את הרקע. היה זה בתקופת הבחירות הישירות לראשות הממשלה. באותן שנים, הבחירות נעשו בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני לכנסת. על פי חוק הבחירה הישירה, כאשר ראש הממשלה מתפטר, נערכות בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, אלא אם כן הכנסת מחליטה להתפזר.

על רקע מתקפת הטרור לאחר כישלון ועידת קמפ-דיוויד – תבוסתו המדינית הנוראה של ברק, ברק התפטר. על פי החוק רק ח"כ יכול לכהן כראש הממשלה. נתניהו התפטר לאחר הפסדו בבחירות 99' מחברותו בכנסת, ולכן לא יכול להתמודד על התפקיד. מאחר והוא היה מעוניין להתמודד, עמדו לשנות את החוק במיוחד כדי לאפשר את

התמודדותו של נתניהו. אולם נתניהו תבע שגם הכנסת תתפזר. חששו היה, שאם יבחר לראשות הממשלה, כאשר הליכוד הוא סיעה קטנה בת 19 ח"כים, הוא לא יצליח להרכיב קואליציה, לא יצליח לשלוט מול כנסת לעומתית ויסיים את הקריירה הפוליטית שלו בכישלון צורב ובמפח נפש.

 שרון, לעומתו, ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו להגשים את חלומו, להנהיג את המדינה. הוא האמין בכוחו להקים ממשלת אחדות ולהצליח במיגור הטרור.

משהתברר לנתניהו שאין רוב לפיזור הכנסת, החליט ברגע האחרון לסגת ממועמדותו. והשאר היסטוריה.

המעניין הוא, שנתניהו היה התומך הראשי במערכת הפוליטית בבחירה הישירה לראשות הממשלה, ואף הצביע בעד החוק תוך הפרת המשמעת הסיעתית. שרון, לעומתו, היה מראשי המתנגדים לחוק. בסופו של דבר, נתניהו היה הנפגע העיקרי מהבעיה המרכזית בחוק – האפשרות של כנסת לעומתית לממשלה. שרון היה המרוויח המרכזי מהחוק. ואף על פי כן, שרון הוביל לביטול הבחירה הישירה, וכעבור שנתיים ניצח ברוב גדול, בבחירות שהתקיימו בשיטה הישנה-חדשה.

* שרון אחראי לרפורמה החשובה ביותר למשילות בישראל – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי החוק, ניתן להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון, רק אם 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי. בכך, הצבעת אי אמון רגילה בכנסת, הייתה לבעלת משמעות סמלית והצהרתית בלבד.

עד אז, הצבעות האי אמון בכל יום שני, סיכנו את קיומה של הממשלה, ובכל שבוע נערך מו"מ מחודש עם כל רסיס מפלגה וכל ח"כ סורר, שסחטו את הממשלות ואת ראשי הממשלה, לקראת ההצבעה. כך אי אפשר למשול. 

האי אמון הקונסטרוקטיבי שינה את המצב מהקצה אל הקצה. היום אין בישראל בעיית משילות, ומשתמשים בבעיה המדומה לשווא, כדי לקדם אג'נדות אחרות, כמו העלאת אחוז החסימה.

* לאחר התפטרותו של נתניהו, נערכו פריימריז על ראשות הליכוד. שני המועמדים המרכזיים היו שרון ואולמרט. אני הכרתי והערכתי את שניהם, מתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן, שנים אחדות קודם לכן. שניהם היו תומכים מובהקים במאבקנו. במאמר שכתבתי ל"מקור ראשון", הבעתי תמיכה באולמרט. טענתי הייתה, ששרון מעורר אנטגוניזם בקרב חלק ניכר בציבור השונא אותו שנאה עזה, ולכן אין לו כל סיכוי להיבחר אי פעם לראשות הממשלה.

נכון לאותה נקודה בזמן, הדברים היו הגיוניים. העתיד הוכיח שטעיתי בגדול. ועוד יותר טעיתי בכך שראיתי את אולמרט כאדם הראוי לראשות הממשלה.

* מערכת היחסים בין שרון לבין כל אחד ממנהיגי ישראל היו מורכבים וידעו מעלות ומורדות. כך, למשל, הוזכרה מערכת היחסים בינו לבין נתניהו. משום מה, יחסיו עם פרס צוירו בתיאורים פסטורליים, כחברות הדוקה וממושכת בת ששים שנה, ויש כאן הפרזה רבה. גם היחסים של שרון עם פרס מורכבים מאוד. שרון היה מקורב לרבין וכיהן כיועצו בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, בשיא המתח והיריבות שלו עם פרס. תקופת השפל ביחסיהם, הייתה בממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס, בה כיהן שרון כשר התעשיה והמסחר. שרון היה המגשר והמפשר בהקמת הממשלה הרוטציונית, אולם לאחר מכן התערערו יחסיו עם רוה"מ. פרס החליט לפטר את שרון, לאחר שבראיונות לתקשורת יצא נגדו. בסופו של דבר נמנעה ההתפטרות, כיוון שהליכוד בראשות שמיר איים לפרק את הממשלה אם הפיטורין יצאו לפועל, והתגבשה פשרה שהתבססה על התנצלות פומבית של שרון.

* הפרשה הזאת סימפטומטית לדפוס פעולה קבוע של שרון. פקודיו והכפופים לו, בצבא ובפוליטיקה, העריצו אותו. הם שבחו את אנושיותו, את יחסו האבהי. אולם הוא מעולם לא קיבל מרות, ועמיתיו והדרגים שמעליו מעולם לא ליקקו דבש. זו הסיבה לכך שקידומו בצבא עוכב שנים רבות ולכך שלא הגיע לרמטכ"לות הנכספת.

כביצועיסט ובולדוזר הוא היה שר מצוין, אך כחבר ממשלה הוא היה הסיוט של ראשי הממשלה שתחתם כיהן – בגין, שמיר, פרס ונתניהו.

פרשת "המורדים", שהייתה הטריגר העיקרי לפרישת שרון מהליכוד והקמת "קדימה", מתגמדת למול פרשת "החישוקאים" – המרד שהוא הוביל נגד שמיר, על "תבוסתנותו", כביכול, ששיאו היה ליל המיקרופונים הזכור לשמצה, במרכז תנועת החרות.

כשמסכמים את דרכו של שרון, אין לטייח גם את הצד הזה באישיותו.

* באיזו דמות ייחקק שרון בזיכרון הקולקטיבי הישראלי? ימים יגידו. דבר אחד בטוח – בניו של שרון, שעוד טרם מותו ובוודאי אחרי מותו יעשו הכל כדי להיות סוכני הזיכרון ומעצביו, אינם מעוניינים להבליט את שרון עוקר היישובים, אלא את שרון המיישב. אני מסיק זאת משתי עובדות. האחת, היא פנייתם לזמביש לשאת דברים בהלוויה. הם ידעו מה הוא יאמר ועל מה ישים את הדגש. ובעיקר, מההספד של גלעד שרון. גלעד מנה את הישגיו של אביו, מהקמת יחידה 101 ועד "חומת מגן". הוא הזכיר את העובדה שהקים למעלה ממאה יישובים, כולל ביהודה ושומרון. את ההתנתקות הזכיר כדרך אגב רק במשפט, בו אמר שאלה שיש על שרון בלבם בשל פינוי יישובי רצועת עזה, צריכים לזכור שהוא הקים יותר ממאה יישובים בארץ ישראל, יותר מכל אחד אחר.

* האמת היא ששרון הפסיק לחיות לפני שמונה שנים. שמונה השנים האחרונות היו מיותרות לחלוטין. ברמה האנושית, אין סיבה להצטער על כך שהתרדמת באה אל קצה.

* בעקבות הצהרותיו היוניות של ליברמן, פרשנים כתבו שהתייצבות של ליברמן לצד ויתורים אפשריים של נתניהו, יבטיחו לו תמיכה של עשרה ח"כים, חברי "ישראל ביתנו". איני מקבל את ההנחה שכל חברי "ישראל ביתנו" יקפצו דום לכל החלטה של ליברמן. לפחות שניים מהם, השרים עוזי לנדאו ויאיר שמיר, הם אנשים עצמאיים, שנכנסו לפוליטיקה כדי לקדם את הקו האידיאולוגי הנִצי שבו הם מאמינים, והם יצביעו על פי מצפונם.

* לו אני במקום שמעון שיפר, והיה מגיע לידיי מידע על הדברים שאמר יעלון בשיחות סגורות, לא הייתי מפרסם אותם. הדילמה במקרה הזה אינה בין זכות הציבור לדעת לבין אחריות לאומית, אלא בין יצר הסקופ לאינטרס הלאומי.

* הישגו החשוב ביותר עד כה של נתניהו הוא גדר הגבול עם מצרים, ששמה קץ לצונאמי המסתננים, שהיווה פצצת זמן דמוגרפית ואיים על צביונה היהודי של ישראל. משום מה, נתניהו אינו מודע להישגו הגדול, וממשיך לנהל את המלחמה של אתמול, נגד הסכנה שחלפה.

* חברי להקת הנח"ל עמדו בשורה. על פי הסדר, כל אחד מהם הלך צעד קדימה ובפאתוס דקלם משפט פומפוזי הנפתח במילה "מחר". משפטים עמוסי חזון, אמונה ותקווה. וכששורת המדקלמים השלימה את משימתה, פרצה הלהקה בשירה של נעמי שמר "מחר".

באחת ההופעות, הריטואל הזה החל כהרגלו, עד שאחד החיילים הלך צעד קדימה, בתורו, פתח את פיו ואמר: "מכר את הרהיטים וברח לקנדה". הלהקה התפרקה מצחוק, ברחה מן הבמה ולקח זמן ממושך עד שחבריה התאוששו וחזרו להופעה. 

החייל הסורר היה מנחם זילברמן. סיפור אופייני להומור שלו, לסרקזם, לפריצת המסגרות ולאהבתו את תפקיד הסיכה מפוצצת הבלונים.

מנחם זילברמן הלך השבוע לעולמו. יהי זכרו ברוך

* ט"ו בשבט, במקורו, הוא היום הקובע לתשלום מס - מעשר על פירות האילן. ולמה נקבע דווקא במועד זה? כיוון שזה המועד שעד אליו ירדו כבר רוב הגשמים.

 והשנה? אוי לנו אם כבר ירדו רוב הגשמים. לפחות באזור הצפון, אגן ההיקוות של הכינרת, האזור החשוב ביותר למשק המים של ישראל, עד כה השנה גרועה באופן קיצוני. בקיבוץ אורטל ירדו עד כה 167 מ"מ משקעים – כמות עלובה ואפסית כמעט. מתוכה ירדו 156 מ"מ בשבועיים הראשונים של דצמבר ושיאם בסופה הגדולה. נייחל ונתפלל לשינוי דרסטי בכמויות המשקעים, בחלקו השני של החורף.

* ביד הלשון

כבכל שנה בט"ו בשבט, גם השנה אחד השירים המושמעים ביותר יהיה "כי האדם עץ השדה", שירו של נתן זך. גם בסדרי ט"ו בשבט שאני מנחה, נשיר אותו.

אבל כדאי לדעת, שמדובר בהוצאת דברים מהקשרם, והפסוק המקורי אינו אומר שהאדם עץ השדה אלא להיפך.

"כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" (דברים כ' י"ט-כ').

לא בכדי פיסקתי את הפסוק הפותח במילים "כי האדם עץ השדה" בסימן שאלה וסימן קריאה. המשתמע מן הפסוק הוא שהאדם אינו עץ השדה. הפסוק הזה מופיע בהלכות מלחמה, בהלכות מצור. התורה אוסרת על הצבא לכרות עצי פרי להם הם זקוקים לצרכי המצור. הסיבה לכך היא הגנת הטבע. "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?!" מה, העץ הוא אדם, שיכול לברוח ממך או להשיב מלחמה שערה?! הוא נתון בידיך. עליך לשמור עליו.

 משמעות האיסור הזה, היא שאפילו בזמן מלחמה, כאשר יש צורך מלחמתי בעצים, האדם מוגבל, אין הוא יכול

לעשות ככל העולה על רוחו, הוא כפוף לחוקי המלחמה, ובין החוקים הללו הוא נדרש לשמור על העץ, לשמור על הטבע, לשמור על איכות הסביבה. הנה, הוכחה למקומו של ערך השמירה על איכות הסביבה ביהדות, הרבה לפני שהמציאו את המושג "איכות הסביבה". 

התרבות היהודית היא תרבות של מדרש – התחדשות מתמדת בפרשנות הטקסט, כדי להגדיר באמצעותו את המסרים של כל דור ודור. זה היה מפעלם של חז"ל וראוי שגם אנו נהיה חז"ל של דורנו. לעתים, המדרש הוא אמנות הוצאת הדברים מהקשרם, ואף שינוי הקשרם. אם יש צירוף מקסים כל כך כמו "כי האדם עץ השדה", יהיה זה בזבוז משווע להשאירו רק בקונטקסט המקורי, ולא ליצור ממנו דבר.

 נתן זך, בשירו המקסים, לקח את הזיהוי בין האדם והעץ למקום של מוות: "כמו אדם הוא נשרף באש... כמו העץ האדם נגדע... קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה" וכו'. ניתן וראוי, כמובן, להביאו למקום של חיים, צמיחה, פריחה ופריון.

* "חדשות בן עזר"