* לאחרונה הלכו לעולמם כמה מוותיקי הצנחנים - אהרון דוידי, אריק
שרון, דני מט ועכשיו מאיר הר ציון. מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים.
*
משהו רע קורה בכנסת. כללים ממלכתיים בסיסיים, שהיו מקובלים לכל אורך שנות הכנסת,
נרמסים בגסות. ביקורי מנהיגים זרים בכנסת, שתמיד היו מעמד מכובד, הפכו לאחרונה
לקרקס.
אחמד
טיבי וחבריו התפרעו בעת נאומו בכנסת של ראש ממשלת קנדה, כיוון שהוא הביע תמיכה
בישראל. בנט, שר בממשלה (!) וחברי סיעתו ערכו הפגנה ילדותית בעת נאומו של
יו"ר הפרלמנט האירופי.
הסיעות
הערביות בכנסת החרימו את הישיבה שאירחה את ראש ממשלת בריטניה. הח"כים החרדים
נטשו את הישיבה בהפגנתיות בעת נאומו של רוה"מ. ח"כ פרייג' השתולל בעת
נאומו של ראש הממשלה, כאשר נתניהו הציג את העובדות ההיסטוריות, שכנראה השמעתן אינה
ערבה לו במיוחד. לאחר איפוק ואורך רוח הוציא יו"ר הכנסת את פרייג' מן הישיבה.
חבריו במרצ העלילו בצעקות שהוא מוּצָא כיוון שהוא ערבי. ראש האופוזיציה פתח את
נאומו בדברי תעמולה מפלגתיים, שאינם ראויים למעמד, וח"כים מן הקואליציה,
ובראשם מירי רגב (אלא מי?) שסעו את דבריו שוב ושוב.
יש
לשים קץ לקרקס הזה. עם כל חילוקי הדעות, על ראשי הסיעות להתכנס ולגבש כללי התנהגות
הולמים. אולי נשיא המדינה, מי שכיהן בכנסת שנים רבות יותר מכל אחד אחר בתולדותיה,
צריך להוביל יוזמת הדברות כזאת. במצב הזה, מוטב להימנע מלארח מנהיגים זרים בכנסת.
*
בנאומו, "הלשין" הרצוג בפני קמרון, שבישראל פוגעים בייצוג האופוזיציה,
ועל ישראל ללמוד מן הפרלמנטריזם הבריטי. זאת, על רקע ויכוח על העלאת אחוז החסימה
ל-3.25%. כידוע, בבריטניה נהוגה שיטת אזורית רובית, שבה בכל אזור המפלגה הזוכה
ברוב היא המייצגת את כל האזור. גם אחרי העלאת אחוז החסימה, לה אני מתנגד,
הייצוגיות בישראל גבוהה לאין ערוך יותר מאשר בבריטניה.
*
עוד אמר הרצוג, שעד השבוע תמיד טענו כלפיו שהוא קיבל חינוך בריטי. עכשיו, אחרי
אירועי השבוע האחרון, כבר לא יאמרו לו זאת. וכך, במשפט מבודח, חשף הרצוג את
הפסיכולוגיה שמאחורי התנהגותו בשבוע האחרון. בסך הכל מדובר בילד כאפות, שנמאס לו
מתדמית החנון של הכיתה, והוא מתחזה לבריון.
*
לפני שלוש שנים הרצוג עצמו יזם העלאת אחוז החסימה ל-4%. מותר לשנות דעה. אבל הצעה
מתונה יותר ממה שהוא העלה רק אתמול, היא פתאום צעד דרקוני, אנטי דמוקרטי, המצדיק
שבירת כלים?
*
לא צריך הרבה דמיון כדי לשער איך התקשורת הייתה מתארת מיצג של כנסת אלטרנטיבית,
אילו אופוזיציה בראשות נתניהו הייתה מובילה אותו. המילה "פוטש" לא הייתה
השימוש היחיד באותיות פ' ש' ט', בתיאור המעשה.
*
אפשר להציע אי אמון באופוזיציה?
*
מדינת ישראל עם חוק יסוד משאל עם, היא מדינה הרבה יותר דמוקרטית מכפי שהייתה עד
קבלת החוק.
*
החרמת הדיונים על חוקי המריבה בכנסת, בידי האופוזיציה, הזכירה לי החרמה קודמת.
ב-14.12.81, הפתיע בגין את הממשלה ואת הכנסת, כאשר ביום צאתו מאשפוז בבית החולים,
העביר ביום אחד, בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת, את אחד החוקים ההיסטוריים והחשובים
בתולדות המדינה – חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.
המערך
החרים את ההצבעה, בטענה שקיום שלוש הקריאות ביום אחד, הוא מחטף. כמובן שהיה זה
תירוץ, והסיבה להחרמה הייתה שונה לגמרי. היה זה תרגיל של יו"ר מפלגת העבודה
שמעון פרס ויו"ר סיעת המערך משה שחל, להסתיר את הפילוג הפנימי במערך.
סיעת
המערך הייתה חלוקה בנושא חוק הגולן, וקשה היה להגיע בה להסכמה. כמה מיוזמי החוק
וראשי לובי הגולן בכנסת היו חברי סיעת המערך וכמה מן המתנגדים החריפים ביותר לו,
היו אף הם מן המערך. על מנת למנוע את המבוכה, של פיצול הסיעה בהצבעה כה חשובה,
יזמו פרס ושחל את התרגיל.
אולם
התרגיל כשל. אמנם רוב חברי הסיעה כיבדו את ההחלטה והחרימו את ההצבעה, אולם התומכים
המובהקים בחוק ומתנגדיו המובהקים הפרו אותה והצביעו, על פי עמדותיהם. וכך, המבוכה
הייתה אף גדולה יותר – הסיעה לא התפצלה לשניים אלא לשלושה, ושתי קבוצות משמעותיות
של ח"כים הפרו את החלטת הסיעה.
*
יש קשר הדוק בין חוק הגולן לחוק משאל עם. חוק יסוד משאל עם אינו מחייב משאל עם על
כל נסיגה, אלא על נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל. הגולן הוא שטח ריבוני של
ישראל, מאז סופח בחוק הגולן. בעוד שלושים שנה, רק נודניקים כמוני יזכרו את הפגנת
ההחרמה סרת הטעם של הדיון על החוק הנוכחי, כפי שאף אחד, כמעט, אינו זוכר את ההחרמה
הילדותית של ההצבעה ההיא. ואילו חוק היסוד החשוב הזה, כמו חוק הגולן, יישאר חקוק בספר
החוקים של מדינת ישראל.
*
ליגאל סרנה ואורי משגב, שלום!
בטוריכם
בעיתונים, ירדתם על תפיסת הספינה "קלוז סי", הגחכתם אותה, אחד מכם אמר
שהוא מתבייש במדינה, האחר שזאת מדינה מטורפת, ושמדובר במעשה פיראטי וכו'.
וחשבתי,
מה יוכל לשכנע אתכם שהפעולה מוצדקת?
הרי
העובדה שנמנע מארגוני הטרור ארנסל טילים ארוכי טווח והרסניים, שהיו מכסים כמעט את
כל המדינה, ולבטח היו משוגרים, הורסים בתים, הורגים ישראלים, לבטח לא מעניינת
אתכם.
אבל
לא חשבתם על הנזק והסבל שעלול היה להיגרם ברצועת עזה, בתגובה הישראלית על הירי
עלינו? תפיסת הספינה חסכה מהם את הסבל הזה.
אז
אולי תחשבו מחדש על עמדתכם?
*
משגב כתב שישראל היא "ג'ונגל בווילה". אני מניח שהוא מעדיף את הווילה. למשל,
בדמשק.
*
"שלום עכשיו" הפיצו ב"יוטיוב" קליפ משעשע – "איזה כיף
להיות ימני". שיר המבוצע בידי ח"כים בהווה ובעבר שהמסר שלו: כיף להיות
ימני, כי לא צריך לחשוב, לא צריך לקחת אחריות, אפשר להתעלם מהמציאות ולזרוק סיסמאות,
לצעוק צעקות וכו'. הנה, דרך נאה לברוח מהתמודדות עם עמדות היריב – להשטיח את
טענותיו ולהציגן כקריקטורה של סיסמאות. באותה מידה, ניתן לכתוב על אותה מנגינה שיר
על "איזה כיף להיות שמאלני". אפשר להציג שם את "השמאלנים",
המתעלמים מהמציאות, מתעלמים מהטרור, מתעלמים מתוצאות כל ההסכמים והנסיגות, מתעלמים
מהמוטיבציה הערבית להשמיד את ישראל וכל כך כיף להם להתבוסס בסיסמאות ריקות של שלום
קוסמי, להאשים את "אקיבוש" בכל צרותינו ולהסית נגד המתנחלים. הצגה כזאת
תהיה, אגב, נאמנה יותר לאמת.
חבל.
הבסיס לניהול מחלוקת, הוא הכרה במורכבותה והתמודדות עם טענות הצד השני. אבל יותר
קל להתמודד עם קריקטורה.
*
אם כל חטאת, היא עצם החלוקה הדיכוטומית, הילדותית, השטחית ל"שמאל"
ו"ימין". זו חלוקה המתעלמת ממגוון הדרכים להתמודד עם הסכסוך, ומציגה
מחלוקת בין שתי קריקטורות. השיח הרדוד הזה, הוא שיח קצוות, כאשר הקיצונים בשני
הצדדים נותנים את הטון וכל "המחנה" מתיישר לפיהם. וכך, ח"כים
מרכזיים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי ואיתן כבל, מופיעים יחד עם גורמים
רדיקליים כמו יריב אופנהיימר, ועם אברום בורג, שכבר מזמן חצה את הקווים מפוסט ציונות
לאנטי ציונות, והיום הוא מסית ומדיח נגד מדינת ישראל, אותה הוא משווה לנאצים.
התופעה
הזאת בלטה מאוד סביב פרשת ורטה – סבאח, שבה הציבוריות הישראלית נחלקה בין שני
גיבורי תרבות – מריונטה של כהניסטים מטורפים מצד אחד ועריק מצה"ל המפריע
להרצאה של נציג ישראל בחו"ל בקריאות תמיכה באויב ("ויוה פלשתין")
ורץ לספר לתלמידיו. כאילו זאת הברירה – עלינו לבחור צד, בין מטורפים הזויים
ופנאטים.
*
הבית המכוער ביותר בקליפ, היה דווקא של שמולי – בית של הסתה דוחה נגד המתנחלים
שבגללם, כביכול, יש בעיית דיור, כמיטב ההסתה האנטישמית כלפי יהודים בנוסח
"הכה ביהודים והצלת את רוסיה".
*
בית שמש נפלה. בית שמש תמשיך להתדרדר, לעיר קנאית שאי אפשר לחיות בה.
*
למרות הפסד המחנה הציוני, יש לראות בחיוב את עצם שילוב הידיים של הציונות
ה"דתית" עם הציונות ה"חילונית", של ה"ימין" הציוני
עם ה"שמאל" הציוני. זו אנטיתזה לפוליטיקה של יצחק הרצוג.
*
אחרי זיוף הקולות בבחירות שנפסלו, קיוויתי מאוד שהזייפנים יובסו. לצערי, דרך
זייפנים צלחה.
*
הצד החיובי בניצחון החרדים, הוא שאולי הם ילמדו את הלקח, שניתן לנצח גם בדרכים כשרות,
ללא זיופים.
*
הערכתי מאוד את שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, שהלך השבוע לעולמו. לוי היה
משפטן מזהיר, אדם חכם, ישר ואמיץ, שלא הסס לשחות נגד הזרם, לבטא עמדות מיעוט בפסקי
דין. במידה רבה חשתי קרבה להשקפת עולמו – ניציות לאומית, רגישות ומחויבות חברתית
עמוקה ומחויבות מוחלטת לטוהר המידות.
אולם
יש להודות שאדמונד לוי היה אחד השופטים האקטיביסטיים ביותר, בדומה לאהרון ברק,
דליה דורנר ודורית בייניש. וכמי שרואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה בדמוקרטיה, בשלטון
החוק ובמעמד בית המשפט, זו עמדתי גם כאשר האקטיביזם משרת את עמדותיי.
עמדת
היחיד שלו נגד ההתנתקות שיקפה את עמדותיי והסכמתי עם רוב הדברים שהוא כתב בפסק
דינו. הסכמתי עמם כטקסט פוליטי, אך איני סבור שתפקידו של שופט לכתוב פסק דין כטקסט
פוליטי. התנגדתי מכל וכל למסקנתו השיפוטית – קבלת העתירה, שמשמעותה היא שבית המשפט
מבטל החלטה מדינית של הממשלה והכנסת.
חוות
הדעת המשפטית שהוא כתב לאחר פרישתו, שבה הוכיח שמבחינה משפטית יהודה ושומרון אינן
שטח כבוש, היא מלאכת מחשבת משפטית, וביטוי למקוריותו ותעוזתו. כמובן שאין היא מגבילה
את חופש הפעולה של הממשלה והכנסת באשר לעתיד השטחים הללו, אבל היא מיטיבה להבהיר את
מעמדן המשפטי, וחבל שנתניהו לא העז להביא את חוות הדעת לאישור הממשלה.
מחויבותו
של לוי לזכויות האדם הייתה מוחלטת – הוכחה לכך שאין כל סתירה בין לאומיות וזכויות
אדם, כפי שמציגים זאת חוגים מסוימים, שנכסו לעצמם מונופול שקרי על זכויות האדם.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
"חג
פורים, חג פורים, חג גדול לילדים", אנו שרים. ובגרסה אחרת – "חג גדול
ליהודים". אולם המהדרין אינם מברכים בפורים "חג שמח" כי אם
"פורים שמח". ואכן, בשפה המקראית, פורים אינו חג.
בשפת
המקרא החגים הם שלושת הרגלים, שבהם בני ישראל עלו לרגל לירושלים, לבית המקדש –
פסח, שבועות וסוכות ובנוסף להם שמיני עצרת. בימים אלה הוקרב קרבן חגיגה. המילה חג,
נגזרת מהשורש חגג שמובנו – סבב, לסובב, להסתובב. הכוונה היא להקפות סביב המזבח
בחגים אלה. המילה דומה למילה הערבית חאג', הנובעת מאותו שורש, ואף היא נגזרת
מהסיבובים סביב אבן הכעבה, בעליה לרגל למכה.
בלשון
ימינו, המילה חרגה ממשמעותה המקורית, והיא מציינת כל יום טוב, כל מועד של שמחה –
מן התורה כמו ראש השנה, מדרבנן כמו חנוכה ומן התרבות הציונית, כמו חג העצמאות. אנו
משתמשים במילה חג גם לציון אירועים שמחים: "יום חג לכדורסל הישראלי"
וכו'.
אחד
החגים החשובים לי הוא "חג המשק" – יום ההולדת של קיבוץ אורטל.
קבלת
חוק משאל עם, הוא חג גדול לדמוקרטיה הישראלית.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
