לאחר הוצאתם להורג של בני הזוג הלנה וניקולאה צ'אושסקו, הרודנים
הרומניים, ב-25.12.89, נקברו השנים בבית קברות רגיל, תחת שם בדוי. היום, 25 שנים
לאחר מכן, קברו של צ'אושסקו הוא מוקד לעליה לרגל של רבים. איך ניתן להבין זאת?
****
במשך 25 שנים רדה צ'אושסקו בעמו באכזריות רבה. 70,000 איש נרצחו
בתקופת השלטון הקומוניסטי, רובם בתקופת צ'אושסקו. הוא גירש עשרות אלפי אנשים מביתם
והגלה אותם לקצוות המדינה, כדי לאפשר את מיזמי הטירוף המגלומני שלו ושל אשתו. הוא
הגלה איכרים לעיר והפך אותם בכפיה לפועלי תעשיה, והגלה עירונים לכפר והפך אותם
בכפיה לחקלאים. הוא השליט בארצו משטר טרור. הוא ואשתו היו מושחתים נהנתנים, שחיו
חיי פאר ראוותניים על חשבון העם שחי בעוני.
אז איך זה שלא מעט רומנים מתגעגעים אליו? מדוע רבים מן הזקנים, אנשי
הדור הישן, שזכו לחופש לפני שנות דור, מתגעגעים אליו? מדוע רבים מן הכפריים באזורים
הנחשלים ורבים מן העניים מתגעגעים לשלטונו?
****
הסבר לתופעה ניתן למצוא בתורה. התורה מספרת על בני ישראל שיצאו מעבדות
לחירות, ומתגעגעים לסיר הבשר במצרים. התורה מפרשת את התופעה כדור של
עבדים, שנולדו עבדים, הם עבדים בנשמתם ואינם מתאימים לחיי החופש. לכן, נענשו
בני ישראל בארבעים שנות נדודים במדבר, עד שכל דור העבדים יחלוף מן העולם, ולארץ
ישראל יכנסו בני הדור שנולד לחופש. (אגב, כאשר ישראלים, בני הארץ, יורדים מן הארץ,
רבים מהם לגרמניה (!), אני תמה, האם דור המדבר מעביר את נפש העבד לדורות הבאים ב-DNA?).
לדעתי, אין להסתפק בתשובה הזאת. יש לזכור שהיו גם צדדים חיוביים למשטר
הקומוניסטי – חינוך ברמה גבוהה מאוד לכל, לבני כל המעמדות, על חשבון המדינה, מן
הגן ועד הדוקטורט, בריאות לכל, עבודה לכל וכד'. אנשי המעמדות הנמוכים, שאינם
יכולים היום לממן את חינוך ילדיהם, שאינם מסוגלים לשלם על בריאותם, שרואים את השפע
הרב אך כיסיהם ריקים ואין להם דרך ליהנות ממנו, מתקשים לראות את הטוב ואת היפה
בחופש. מצבם הורע.
הבעיה ברומניה, כמו ברבות ממדינות הגוש הסובייטי, ובראש ובראשונה
רוסיה, היא הקפיצה באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות השניה – לקפיטליזם קיצוני, חזירי,
דרוויניסטי, המפקיר את האדם לנפשו; קפיטליזם ללא גבולות, ללא רגולציה, ללא חוקים, חף
מעידון, שיצר אוליגרכיה מושחתת של ההון, המעורב עם העולם התחתון.
****
אין לקבל כגזירת גורל את הברירה בין שתי הקיצונויות הללו. יש דרך שלישית. כאשר גורבצ'וב, נשיאה האחרון של בריה"מ ואחד המנהיגים
הדגולים של המאה ה-20, חולל את המהפכה שהביאה לקריסת בריה"מ והגוש הסובייטי,
הוא הגה פרסטרויקה = בניין מחדש, של סוציאליזם המושתת על דמוקרטיה,
פתיחות (גלסטנוסט) וכלכלה חופשית, לצד מדינת רווחה מתקדמת. אלא שהוא איבד
שליטה על התהליך, ובעידן ילצין, הנשיא הראשון של רוסיה הפוסט קומוניסטית, הכל
קרס ושחיתות ההון משוללת הרסן השתלטה על המדינה.
אין מחיר לחופש. בכל מקרה, שלטון דמוקרטי עדיף על דיקטטורה. אין כל
סיבה בעולם להתגעגע לרודנים. אולם כפי שהדיקטטורה היא דורסנית ובלתי הומנית, כך גם
הקפיטליזם הקיצוני. החלופה השלישית היא הסוציאליזם הדמוקרטי, הליברלי, ההומני, שביטויו
הוא מדינת הרווחה הנאורה. בחלופה
הזאת, האזרחים נהנים מהחופש יותר מבכל שיטה אחרת, שכן הם משוחררים גם משעבוד להון
ולעוני. מדינת הרווחה מבוססת על ערכי הסולידריות החברתית, היא מחויבת להבטיח לכל
אזרחיה חיים בכבוד וברווחה, חינוך לילדים, דיור בר השגה ובריאות לכל. כמו
במקרים רבים בהיסטוריה, המהפכה הולכת רחוק מדי, לשינויים קיצוניים וחדים. אולם הדרך
הראויה אינה אחת הדרכים הקיצוניות, אלא שביל הזהב; הדרך המשלבת את הטוב בכל
השיטות, לטובת האדם, אותו היא מציבה במרכז.
סוציאליזם דמוקרטי, ליברלי, אינו בא לידי ביטוי רק במדינת רווחה, אלא
לא פחות מכך, בחברה אזרחית המבוססת על ערכי הצדק החברתי, הערבות ההדדית והחירות, ובקהילה
המבוססת על ערכים אלה. ואין דוגמה טובה לכך יותר מהקיבוץ, המבוסס על וולונטריות ובחירה
חופשית של חברי הקיבוץ, היוצרים ביניהם שותפות המבוססת על הערכים הללו.
****
רבות דובר בטיול על שלטונו של צ'אושסקו, אך דווקא הנקודה הישראלית לא
באה לידי ביטוי.
מדיניות הפנים של צ'אושסקו, הייתה הקיצונית ביותר בכל הגוש הסובייטי,
בשנות הששים, השבעים והשמונים – הקומוניזם השמרני ביותר, הדיקטטורה הקשה ביותר.
וכאשר רוחות שינוי ריחפו על מזרח אירופה, צ'אושסקו אחז בעקשנות בדרכו הקשוחה. לא
בכדי, דווקא ברומניה השלטון נפל במהפכה אלימה ועקובה מדם ובחיסולם של המנהיגים,
ולא ב"מהפכות קטיפה" בנוסח המהפכה בפראג, בהנהגת ווצלאב האוול.
אולם במדיניות החוץ, דווקא רומניה הייתה הפתוחה ביותר והעצמאית ביותר
בגוש. רומניה היא היחידה שניהלה
מדיניות חוץ עצמאית, ולא התנהלה על פי תכתיבי מוסקבה. וכך, כאשר ב-1967
בריה"מ וכל מדינות הגוש הקומוניסטי נתקו לחלוטין את היחסים הדיפלומטיים עם
ישראל, רומניה הייתה היחידה שדבקה ביחסים הדיפלומטיים עם ישראל, בדרג הגבוה ביותר,
עם שגרירויות בשתי המדינות ואירוח תיירות ישראלית. בין המדינות היו יחסי ידידות.
ראשי הממשלה גולדה מאיר ומנחם בגין ביקרו ברומניה וצ'אושסקו היה
המתווך בין בגין וסאדאת, במהלך שהביא לביקור סאדאת בירושלים ולחתימה על הסכם
השלום עם מצרים.
העולם המערבי, סבר בטעות שהפתיחות במדיניות החוץ, מצביעה על קומוניזם
רך יותר במדיניות הפנים. רק לאחר עריקתו של הגנרל יון מיחאי פצ'פה, בכיר הסיקוריטטה (שירות הביטחון הרומני) למערב ב-1979, נחשפו זוועות
השלטון הקומוניסטי ברומניה. במהלך שנות ה-80 כל מדינות המערב הפנו עורף לרודן
הרומני, וכשהחלו לנשוב רוחות השינוי במזרח אירופה, גם הן הפנו לו עורף.
בערוב ימי שלטונו, המנהיג היחיד שעמד לצדו, היה ידידו הקרוב יאסר
ערפאת.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
