* איך יש לבחון את הפסקת האש הנרקמת? האם ניתן לסכם את המלחמה כניצחון,
כהצלחה, ככישלון? אין ספק שחמאס הוכה קשות ויש הישגים משמעותיים לישראל, ובראש
ובראשונה הרס הכור הגרעיני של מדינת עזה – מנהרות התופת שנועדו לבצע מגה-טבח, בקנה
מידה היסטורי, נוסח 11 בספטמבר בארה"ב. אך יש להודות שגם לחמאס היו הצלחות
במערכה הזאת.
האמת היא, שכל ניתוח של הפסקת האש וכל סיכום של המלחמה, כולל הסיכומים
שלי, לוקים בהעדר פרספקטיבה. מלחמת לבנון השניה, שהסתיימה באווירת נכאים ותחושה
קשה של כישלון, הוכיחה לנו שרק בחלוף שנים אחדות ניתן לסכם את המערכה, במבחן
התוצאה. בגבול הצפון, שמונה שנות שקט כמעט מוחלט אחרי 40 שנות גבול מדמם, הן
בפירוש ניצחון חד משמעי.
המטרה המרכזית של המבצע הייתה יצירת הרתעה משמעותית שתביא שקט ושלווה ליישובי
הדרום לאורך שנים. רק בעתיד ניתן יהיה לשפוט, האם המטרה הושגה.
* בכפוף לסייג שציינתי, כפי שהדברים נראים עתה, על אף ההצלחות הרבות של
צה"ל, לא הושגה הכרעה חד משמעית, ולכן ספק רב האם נוצרה ההרתעה המיוחלת. הכשל
הגדול במלחמה, היה אי ההצלחה להגיע להנהגת חמאס, במחבואה מתחת לקרקע, ולחסלה. איני
יודע האם הסיבה לכך היא שלא הוטלה משימה כזאת על צה"ל או שהוטלה משימה כזאת
והיא לא הושגה. כך או כך, זו אינה תוצאה טובה.
* בראשית המלחמה כתבתי מדוע אני מתנגד להצבת מיטוט שלטון חמאס כיעד של
המלחמה (אף שקראתי לחיסול ראשי החמאס המסתתרים מתחת לקרקע).
דעתי העקרונית לא השתנתה. אני בהחלט חושב שאין זה מעניינה של ישראל לקבוע
את השלטון של אויביה ולהסתבך בפוליטיקה הפנימית שלהם. אולם במקרה הזה ספק בידי האם
העיקרון הנכון עומד במבחן המציאות. במציאות, חוששני שאי אפשר להשיג את יעדי המלחמה
– יצירת הרתעה של ממש ושקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך זמן, ללא מיטוט שלטון חמאס.
אם לאחר המלחמה לא ישרור שקט לאורך שנים, לא יהיה מנוס מלקבוע יעד כזה
ולבצעו.
* היום האחרון של כל מלחמה, הוא היום הראשון של ההיערכות למלחמה הבאה (בתקווה
שההרתעה תמנע אותה). על הדרג המדיני לקבוע, שבמלחמה הבאה נגד חמאס בעזה, היעד
המרכזי מהשעה הראשונה, יהיה להגיע להנהגה המסתתרת ולחסלה. על זרועות המודיעין ועל
צה"ל להתאים את עצמם למשימה הזאת ולהיערך אליה.
* הפתרון הרצוי לרצועת עזה, חייב לכלול את מצרים, כאחראית העל על הרצועה,
ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ. ספק רב אם מצרים תהיה מוכנה לכך, ולכן הפתרון
הרצוי הוא אחריות על של ישראל על הביטחון ברצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ,
בדומה לנעשה ביו"ש. הסדרים כאלה, היו אפשריים רק אילו המלחמה הייתה מסתיימת
במיטוט שלטון חמאס.
בתנאים שנוצרו, ניאלץ להתפשר על פחות. במקרה כזה, עלינו לעמוד על שלושה
עקרונות:
א. פירוז רצועת עזה מרקטות ופצמ"רים. חמאס, שבמדיניותו אמלל את
תושבי עזה, מעוניין היום להפגין הישגים כלכליים, כדי לרצות את הציבור הפלשתינאי.
גם העולם מעוניין בשיקום הריסות עזה. על ישראל להתנות כל הקלה כלכלית, בפירוז.
ב. על ישראל להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שלא תסבול עוד "טפטוף"
של פצמ"רים ורקטות. שרון לא עמד בהצהרה הזאת אחרי ההתנתקות, אך הפעם
הפצמ"ר הראשון יחייב תגובה בלתי פרופורציונלית, קשה וכואבת, גם אם משמעות
הדבר חידוש המלחמה. ההבהרה הישראלית חייבת להיות חלק מכל הסדר לסיום המלחמה.
ג. על ישראל להבהיר שחידוש ההתחמשות ברקטות וחידוש חפירת המנהרות הם הפרה
של ההסכם, וישראל תסכל אותה בכוח.
* "ניו יורק טיימס" נוקט בשנים האחרונות קו אנטי ישראלי חריף,
ובין השאר מרבה לדווח על קרע ביחסי ישראל וארה"ב (באשמת ישראל, כמובן),
דיווחים שלא אחת התבררו כ-wishful thinking של הכותבים. חרף הסתייגות זו, אתייחס לכתבה האחרונה, שבה העיתון
מתאר קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הממשלים, בעקבות מלחמת "צוק איתן". לטענת
העיתון, התגובה החריפה של ישראל למסמך קרי והסירוב של ישראל לסייע למאמצי הפסקת
האש של ארה"ב, הם הגורם לקרע.
הדברים מדהימים – איזה בוחן מציאות עקום ומעוות. ישראל הותקפה ויצאה להגן
על עצמה, דחתה ודחתה את היציאה למלחמה בניסיון ל"שקט יענה בשקט", הסכימה
להפסקת אש טרם הפעולה הקרקעית והפסיקה את האש שש פעמים במהלך הפעולה הקרקעית, הפסקת
אש שהייתה חד צדדית. איך ניתן להאשים אותה שלא סייעה למאמצי הפסקת האש? עוד יותר
מדהימה הקובלנה על התגובה הישראלית להצעות קרי. קרי הציע, בשיתוף עם התומכות
הגדולות ביותר של הטרור החמאסי – תורכיה וקטאר, תכתיב כניעה לכל תביעות חמאס. הצעה
צ'מברליינית זו, נעצה סכין בגבה של ישראל, בעיצומה של מלחמת מגן נגד הטרור
האסלאמי, שיותר משהוא אויבה של ישראל, הוא אויבה של ארה"ב (זוכרים את 11 בספטמבר)?
ואח"כ האמריקאים עוד באים בטענות לישראל?
* בימים אלה אנו מציינים תשע שנים לעקירת יישובי גוש קטיף והנסיגה
הטוטלית מכל רצועת עזה לקווי 49' (יש להזכיר שהנסיגה מערי הרצועה נעשתה כבר
ב-1994), במסגרת ההתנתקות.
את חגיגות יום ההולדת ציינו במלחמה עקובה מדם באזורים מהם נסוגונו ומהם
עקרנו את יישובינו, נישלנו וגירשנו את יושביהם מאדמתם, בעוד אותם אזורים משמשים כאתרי
שיגור רקטות לעבר אזרחי ישראל. אכן, מתנת יום הולדת ראויה.
קיים קשר מובהק בין עקירת יישובי גוש קטיף למלחמת "צוק איתן".
הפלשתינאים ראו בנסיגה ובעקירה ביטוי לחולשתנו, לרפיסותנו ובעיקר להעדר שורשים. הם
ראו בהתנתקות הצלחה של מאבקם הטרוריסטי נגדנו. הלקח שלהם היה ניצול הצלחה – הצלחנו
לעקור את היהודים באלימות מגוש קטיף, המטרה הבאה היא לעקור אותם באלימות משדרות ויישובי
"עוטף עזה".
זאת מהות הטרור מעזה מאז ההתנתקות, והשאלה המרכזית שנותרה אחרי "צוק
איתן", היא האם הושגה ההרתעה שתגרום להם לחדול.
* לנוכח התוצאות העגומות של ההתנתקות, שוחרי הנסיגה לקווי 49' מְתָרצים
זאת בכך שהנסיגה הייתה חד צדדית, לא בהסכם. לעתים אני תמה האם אנשים אינם מבחינים
בגיחוך שבטיעונים הילדותיים שהם משמיעים. מה הם רוצים לטעון? שמה שהיה חשוב
לפלשתינאים לא היה לגרש אותנו, בשלב ראשון מגוש קטיף, אלא להגיע אתנו להסכם? היה
להם כל כך חשוב להגיע להסכם עם ישראל, והם ממש ממש נעלבו שלא חתמנו אתם על הסכם,
ולכן בתשע השנים שחלפו מאז הם יורים על אזרחי ישראל רקטות, חופרים מנהרות למטרות טבח המוני, ובמקום להקים בעזה מדינה,
חברה וכלכלה הם הקימו מפלצת טרור. איזה טיעון אינפנטילי.
אגב, איך משמיעי הטיעון הזה מתרצים את העובדה שהשטחים שמהם נסוגונו בהסכם
– הסכמי אוסלו, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, היו אף הם מיד בסיס לטרור, לפיגועי
התאבדות ולמסעות רצח?
* כל מנהיגי העולם החופשי עמדו מאחורי ישראל בצאתה להגן על חיי אזרחיה
במלחמת "צוק איתן". לא חלפו שבועות ספורים והם מתחילים לחזור לסורם, בגינוייהם
הצבועים והמתחסדים נגד הפגיעה הישראלית באזרחים. וכי אין הם יודעים שאותם אזרחים
הם המגן האנושי שמאחוריהם מסתתר הטרור? אם הם תומכים, לדבריהם, בזכותה של ישראל
להגן על עצמה, איך הם חושבים שהיא תעשה זאת, אם לא תפגע בטרוריסטים בשל העובדה שהם
מסתתרים מאחורי אזרחים וילדים? הרי אף אחד מן הצבאות של המְגָנים, אינו עושה כאלה
מאמצים, כמו צה"ל, למנוע את הפגיעה באזרחים. צה"ל עושה כן, תוך פגיעה
מודעת באפקטיביות המבצעית, תוך ויתור מראש על מימד ההפתעה ואף מקריב על כך חיי
חיילים. הרי בכל מלחמה שאותם צבאות השתתפו בה, ולא על גבולם, ולא נגד מי שירה
טילים על אזרחיהם, הרג האזרחים היה גדול פי כמה וכמה (קוסובו, עיראק, אפגניסטן
וכו').
הגינויים הללו נתנו רוח גבית לחמאס. זוהי רוח גבית לטרור, מצד מדינות
המערב, שהן עצמן על הכוונת של האסלאם הקנאי.
* הגינויים לישראל צריכים ללמד לקח שני גורמים בציבוריות הישראלית. א.
אלה המאשימים את ישראל בהרג האזרחים. אם היה בהם מעט יושר, הם היו מודים בכך,
שמעבר לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המאפיינים כל כך את צה"ל, פגיעה באזרחים
היא גם פגיעה מדינית, פגיעה בתמיכה בישראל וכתוצאה מכך, גם פגיעה במאמץ המלחמתי וסיוע
לאינטרס של האויב. כך שמכל בחינה שהיא, זו האשמה מופרכת, כיוון שלישראל, בניגוד
לחמאס, לא יכול להיות כל עניין ולא יכולה להיות כל תועלת מהרג אזרחים וילדים
פלשתינאים. ב. אלה הקוראים "לכתוש" את עזה ולפגוע באזרחים ללא אבחנה. אם
כאשר צה"ל עושה כל מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים – עצם הפגיעה באזרחים גורמת
לנזק כזה, נקל לשער איזה נזק היה נגרם אילו צה"ל באמת היה פוגע ללא אבחנה
באזרחים. נכון שאלה שמטיפים לכך, גם חושבים שאין עולם ושצריך להתעלם מכל שיקול
מדיני, הסברתי, בינלאומי. אולם אילו היינו שועים לקריאותיהם, היינו באמת מדינה
מנודה, והיינו מעניקים לחמאס ניצחון על מגש של כסף.
* לא ראיתי אתמול "הארץ". אורי משגב או גדעון לוי – מי היה
הראשון לגנות "רצח הטרקטוריסט הפלשתינאי" בירושלים?
* ח"כ נחמן שי (שלא אחת הבעתי את הערכתי לעמדות שהשמיע בתקשורת
במהלך המלחמה), עתר לבג"ץ בדרישה להכריז על "צוק איתן" כמלחמה, לא
כמבצע. זו חציית קו אדום מבחינת המשפטיזציה של ישראל. הכרזה על מלחמה היא פררוגטיבה
מוחלטת של הממשלה. כח"כ הוא יכול לדרוש דיון בכנסת, או בוועדת החוץ והביטחון –
הגורם המפקח על הממשלה, בדרישה מן הממשלה להכריז על כך. אבל החלטה כזאת של בית
המשפט היא ממש בחזקת פוטש חוקתי. מן הראוי שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף. הדגש
הוא "על הסף" – כלומר לא מתוך דיון והגעה למסקנה שהדרישה אינה נכונה,
ובכך להעניק לגיטימציה לכך שזהו נושא משפטי, אלא כאמירה שאין לבג"ץ כל נגיעה
לנושא.
נחמן שי העלה את הנושא מן האספקט הכלכלי, ובהחלט יש לו גם אספקט כלכלי
וחברתי, אולם עצם הכרזה כזאת היא, בראש ובראשונה, בעלת משמעות מדינית וביטחונית.
לגופו של עניין, אני שותף לדעתו של נחמן שי. מדובר במלחמה וראוי שהממשלה
תכריז עליה כעל מלחמה. אך גם במלחמה, עלינו לשמור על יסודות המשטר הדמוקרטי
הפרלמנטרי של מדינת ישראל.
* אני קורא כעת את ספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים" – ספר מרתק
של סופר דגול; בעיניי הטוב שבסופרים הישראלים החיים היום.
אני קורא את הספר בעיצומה של המלחמה, וכמובן שזו קריאה מפרספקטיבה שונה
מאשר בשגרה. סיפור אחד בתוך הרומן טלטל אותי במיוחד, לנוכח האקטואליות המצמררת שלו.
אציג אותו במנותק מן ההקשר הכולל של הרומן ומן הקשר בין הנפשות הפועלות בו
לגיבורי הספר, על מנת שלא לפגום בחוויית הקריאה. באותו סיפור, המופיע בעמ' 230-232,
מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה
לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה
למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא
מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.
אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית
נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על
"פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי
לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו
של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה
(מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? קראו ותיווכחו).
לאותה צעירה (לא אחשוף את שמה, כדי לא לקשר את הסיפור לגיבורה שלו טרם
הזמן) היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע
לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית
במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו היה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת
השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא
בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו - בכיר בשב"כ, טלפון
דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס
בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי
מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד
שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן
שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא
נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה
הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל
הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את
הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"
חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות
ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם
הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח
המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?
קראתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב
ב"הארץ", על ארגוני "זכויות האדם" הישראליים שפרסמו עצומה
בחו"ל המגנה את ישראל על "פשעי מלחמה", על גילוי הדעת בכתב עת
בינלאומי של עשרות (!) מרצים ישראליים שהאשימו את צה"ל בפשעי מלחמה
ב"צוק איתן", על מאמרו של הפוסט "היסטוריון" אילן פפה שהאשים
את ישראל בג'נוסייד, על ארגון "זוכרות" שאחת הפעילות המרכזיות שלו נוהגת
להפציץ את הפייסבוק בקריאות שמחה וגיל כל אימת שחייל ישראלי נהרג.
לא פעם הוקעתי בכתיבתי את הזוועה הזאת. אך אלף מאמרים שלי ושל
פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים
באר היטיב לעשות בספרו.
* ביד הלשון
השבת הבעל"ט, השבת הראשונה אחרי ט' באב, היא שבת
"נחמו". היא נקראת כך על שם נבואת הנחמה של ישעיהו (פרק מ'), אותה אנו
קוראים בהפטרה, שנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".
הפרשה הניבה צירופי לשון שקנו שבת בשפה העברית, בספרות העברית
("והיה העקוב למישור", "אכן חציר העם"), בבידור ("נחשו
נחשו עמי") ואפילו בהתיישבות ("מבשרת ציון", "מבשרת
ירושלים").
אחד הצירופים הוא "קול קורא במדבר". השימוש בביטוי בעברית
המדוברת, הוא לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו
קול הקורא במדבר.
אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק המקורי, הנביא מספר שהוא שומע
קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר". "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ
אדוני, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול ה'
("והיה העקוב למישור", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות בבל
ויביא את הגאולה לעם ישראל.
קרוב יותר למקור הוא צירוף המילים "קול קורא" – פרסום רשמי
למכרז, להגשת בקשות לתקציב וכד'.
* אסא בר לב תיקן את הדברים שכתבתי בנוגע לחם ולחמות, וכתב: "חם וחמות הם הורי החתן ביחס לכלתם. חותן
וחותנת הם הורי הכלה בהתייחס לחתנם". באשר ל"טעותי", הוא הזכיר שאני נמצא בחברה טובה, לצד מאיר
שלו, אסתר וורצל-שטרייט
ז"ל (מורתו לספרות) ואחרים. ובכן, בין
האחרים הללו נמצא גם אברהם אבן שושן. זו ההגדרה לחם במילונו: "חותן, אבי בעלה
או אבי אשתו". וזו ההגדרה לחותן: "1. אבי אשתו, חם. 2. אבי בעלה". הוא
הדין בהגדרות לחותנת ולחמות. הכלל הוא: החם והחמות הן מילים נרדפות לחותן והחותנת.
במקור המקראי היה, כנראה, הבדל בין המילים (וגם על כך יש מחלוקת). כבר
בעברית המשנאית לא היה הבדל כזה, והוא אינו קיים עוד בעברית של היום.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
