היום, יום הכיפורים, מלאו ארבעים שנה לפטירתה של סבתי, אמה של אמי,
סבתא מינה. מינה מסר.
סבתא מינה הייתה ניצולת שואה, מן העיר רובנו שבפולין, שעלתה עם משפחתה
לארץ ב-1949, לאחר ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, התגוררה עד יומה האחרון באזור
והתפרנסה כתופרת.
אהבתי מאוד אותה ואת ביתה וחצרה (את סבא שלי, סבא איציק, שנפטר
כשהייתי בן 3, אני זוכר רק באופן עמום). היא הייתה סבתא אוהבת, מפנקת, מחבקת ומנשקת
מאוד, ואף שמאוד לא אהבתי את החיבוקים והנשיקות, מאוד אהבתי אותה, הייתי קשור
אליה.
ולא פחות, אהבתי את החצר שלה. אזור, או כפי שעדין נהגנו לקרוא לו,
בשמו הערבי יעזור, היה יישוב כפרי, באווירה כפרית קהילתית שקסמה לי. בחצרה היה עץ
שסק ענק, שאהבתי לטפס עליו, לא רק אך בעיקר בעונה, והוא היה ממש ביתי. יכולתי לשבת
שעות ולקטוף עוד ועוד מכמויות הפרי האינסופיות. ולא היה עוד פרי שמתק לי, כמֶתֶק
השסק של סבתא.
אהבתי את החצר הגדולה, עם עצי השזיף והקלמנטינות, עם הנדנדה שאהבתי
להתנדנד בה עד השמים, בעיקר בעמידה, ולקפוץ ממנה למרחקים כשהייתה בשיא הגובה.
ולעבוד בגינה, עם הכלים במחסן – המריצה, המגרפה והמעדר.
ואצל השכנים, משפחת ז'זק, הסתובבו גם תרנגולות ואווזים. ולשכנים אחרים
היה גם שובך יונים. עד היום, כאשר אני שומע את המערכון של מתי כספי על מוריס
והיונים, העלילה מתרחשת לנגד עיניי בין ביתה של סבתא לביתם של שכניה...
למרות שסבתא הייתה ניצולת שואה, שחוותה סיוטים בלילות ולעתים התעוררה
בצעקות, ושפת אמה הייתה יידיש (ותמיד נעלבתי כאשר אמי והיא דברו יידיש ותבעתי
במפגיע שיעברו לעברית), ביתה וחצרה וסביבתה, היו בעיניי הדבר הרחוק ביותר מהגולה;
הם היו הרבה יותר ארץ ישראל, בעבורי, מביתי ושכונתי ברמת גן.
ביתה של סבתא היה צמוד לתל אזור העתיקה – היישוב היהודי שעל חורבותיו
קם לימים הכפר הערבי. אהבתי מאוד לטייל על התל. איני יודע האם הוא היה שמורת טבע
מוכרזת, אך הוא היה שמורה של טבע פראי, ואני זוכר את עצמי מטייל בין חצבים,
חבצלות, סביונים, חרציות ופרגים, כלניות ורקפות, אוסף צבים וחלזונות, משחק בחרסים
הפזורים על התל.
ופעם אחת פגשתי שם שודד. שודד ממש, אמתי, עם רטיה על העין. והיה זה
ממש מרגש לפגוש את שודד העתיקות, שכן היה זה שר הביטחון הנערץ, משה דיין. לראותו,
עם הרטיה ובגדי החאקי, לא בטלוויזיה שחור לבן, אלא עשרים מטר לידי, בצבע טבעי, בשר
ודם, זוחל ומגיח מן האדמה כולו מלוכלך מעפר... איזו התרגשות! מה הוא עושה שם?
ידעתי מה זה תל. ידעתי שכאן מצויה אזור העתיקה. ידעתי מהי ארכיאולוגיה. הבנתי
שדיין אינו רק לוחם ומצביא אלא גם ארכיאולוג חובב. לא ממש הבנתי שהוא שודד עתיקות.
אגב, בתל אזור, מול ביתה של סבתא, הוא נפצע קשה בתאונת שוד, או תאונה ארכיאולוגית,
עת נקבר תחת אדמת החפירות.
****
יש לי זיכרונות רבים עם סבתא. מידי שבת נסענו לבקר אותה. בחופשים
אהבתי לשהות בביתה ובביתם של הדודים של אמי באזור, לכמה ימים. ומפעם לפעם היא הגיע
לביתנו, באוטובוס.
לאמא שלי היו סיפורים רבים על הילדות באזור (להבדיל משתיקתה המוחלטת
על ילדותה המוקדמת בשואה), ואת כולם ראיתי לנגד עיניי בחצר (אף שעץ התות, שהיה
גיבורם של חלק מן הסיפורים, נעקר ולא זכיתי להכירו). גיבור הסיפורים היה יוסי, בן
דודה השובב של אמי. והיה לה גם סיפור בדיוני על משה, אחיה, שנתקע בתוך בקבוק עם
סוכריות.
אני זוכר את עצמי שוכב שעות על הרצפה בביתה של סבתא וקורא שוב ושוב את
אלבום העשור לצה"ל שהיה שם. ואת פמוטי השבת המשולשים שלה, ואת הסכו"ם
המעוטר, מנחושת.
אני זוכר שהייתה לה מחברת עם פתגמים וניבים, לפי הא"ב, והיינו
משחקים בחידות בקיאות עם הפתגמים.
אני זוכר את סבתא ואותי צופים יחד באולגה קורבוט, המתעמלת הנפלאה,
בשידורי ההתעמלות מאולימפיאדת מינכן.
אני זוכר נסיעה אתה ליום כיף בחיפה. נסענו לשם ברכבת, ובעיר -
בכרמלית, וביקרנו בגן האם ובמקדש הבהאי. וטיול אחר, אתה ועם שכנה, ז'זק, שהיה
מזכיר סניף מפ"ם באזור. הצטרפנו לטיול של הסניף, וז'זק הדריך אותו בבקיאות
מרשימה. בסחנה נפגשנו עם עוד סניפים רבים, ושר הבריאות ויקטור שם טוב נאם לפנינו
והבטיח להדביר את מגפת הכולירע.
ואני זוכר את סדר פסח בביתה, כשלוש שנים לפני מותה.
סבתא הייתה תופרת. הייתה בביתה מכונת תפירה גדולה, "זינגר",
שהייתה אמצעי הייצור שלה. אהבתי מאוד לשבת ליד מכונת התפירה, ולהניע אותה במהירות
ברגליי, באמצעות הדוושה הגדולה. ואהבתי לצפות במלאכת התפירה של סבתא.
לימים, כאשר חוה אלברשטיין שרה את שירה "הפסנתר של אמא", על
אמה התופרת ומכונת התפירה שלה, כשהיא יושבת "ושרה לה ביידיש ובעברית
קלה", הזדהיתי מאוד עם השיר, שהחזיר אותי לסבתא. וכך, עד היום כאשר אני שומע
אותו.
****
סבתא שלי סבלה ממחלת לב ומחלות שונות, ואם זכרוני אינו מטעני, היא
אושפזה בעקבות דלקת ריאות שסיבכה את מחלת הלב שלה.
הייתי בכיתה ו', בן 12 בקירוב. התפללתי עם אבי בבית הכנסת. באמצע
תפילת מוסף, ניגש אחד המתפללים לאבא שלי וסיפר לו בלחש שאחותי ממתינה בחצר בית
הכנסת וקוראת לו. לאחר דקה קצרה הוא חזר, הכניס את הטלית והמחזור לשקית, ואמר לי
שאנו הולכים הביתה. כשיצאנו החוצה, פגשתי את אסתי, ראיתי שעיניה דומעות, ואבא סיפר
לי על מותה של סבתא.
אסתי עשתה אותה הדרך שהיא ואני עשינו שנה קודם לכן, לאחר הטלפון שקרע
את השקט של יום הכיפורים, בהודעה שעל אבא שלנו להתייצב מיד למילואים. חלפה שנה
בדיוק, וכאילו תפקידה של אסתי הוא להיות המבשרת של יום הכיפורים, היא חזרה להוציא שוב
את אבא מבית הכנסת, לא כאשת בשורה, אך בפיה בשורה.
הלכנו הביתה. אמא ישבה בוכה, ולידה משה, הדוד שלי. אני הסתגרתי בחדרי,
עם הספר שקראתי (על מבצע העריקה של מטוס המיג העיראקי, לפני מלחמת ששת הימים).
למחרת לא הלכתי להלוויה, כיוון שאצלנו במשפחה, לפני הבר מצווה לא הולכים לבית קברות
(לא כך נהגנו כשחמי נפטר. הרשינו לאסף, שהיה בן עשר, להשתתף בהלוויה).
****
ביום הכיפורים תשל"ד פרצה מלחמת יום הכיפורים. ביום הכיפורים
תשל"ה נפטרה סבתי. ביום הכיפורים תשל"ז, נפטרה מסרטן רותי, בת כיתתי,
ילדה מלאך – היפה ביותר, החכמה ביותר, הטובה ביותר, ממש מושלמת, "לו אך ברכת
לה בחיים", בגיל 13.5. ערב יום הכיפורים תשל"ט נפטר סבא שלי, אביו של
אבי. היה זה רצף של ימי כיפורים קשים, שהעצימו מאוד בעבורי את מקומו של היום נורא
ההוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
