הבלוג של אורי הייטנר

הימים הקשים העוברים עלינו עלולים לייאש את מי שמאמין בדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל. כאשר מחבל חמוש בסכין, התוקף בחמת רצח שוטרים שבאו להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי כפר כנא, הופך לגיבור לאומי שתמונותיו מתנוססות בהפגנות המוניות; כאשר בהפגנות פרועות בכל רחבי הארץ ערבים ישראלים קוראים קריאות מלחמה נגד המדינה בנוסח "בדם ורוח נפדה את פלשתין", התגובה הטבעית היא ייאוש.

אולם הרופא שטיפל בי למחרת האירוע בכפר כנא, בעלי המוסך שאליו הכנסתי את מכוניתי יומיים אחרי האירוע, שלוש הטרמפיסטיות שהסעתי למכללת תל-חי – כולם ערבים, והכל ברוח טובה וידידותית, הם עדות לכך שלא הכל אבוד. שאפשר גם אחרת.

החלוקה הדיכוטומית בשיח הציבורי בישראל, לפיה כביכול רק מי שמחפש את הדרך לקפל את דגל המדינה היהודית ואת ההמנון הציוני ולהמיר את צביונה של המדינה לשקשוקה הנקראת בשם המכובס "מדינת כל אזרחיה" נחשב שוחר שלום ודו-קיום ואילו רבים מן הדבקים ביהדותה של המדינה מלווים זאת בגילויי שנאה לערבים ובניכור כלפי כל דיאלוג איתם, היא מתכון לייאוש. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהידברות של יהודים עם ערבים, שבה הערבים שומעים מן היהודים דברים ברוח דבריה של מרב מיכאלי שהביעה השבוע הזדהות עם המתפרעים וכינתה את ממשלת ישראל "גזענית". ח"כים חסרי אחריות הנוהגים כפירומנים מועדים ליד חבית אבק שריפה, מלבים את האש ומדרדרים את המצב.

אני מאמין בדו קיום עם ערביי ישראל. אני שותף היום לשלוש יוזמות של הידברות ועשיה משותפת עם ערבים. בכל המפגשים הללו אני מציג את התפיסה הציונית ברוח מגילת העצמאות. ישראל היא מדינה לאום יהודית המעניקה שוויון זכויות אזרחי מלא לכל תושביה ללא הבדל דת, גזע ומין. בכל פגישה אני מבהיר לבני שיחי שצביונה היהודי הציוני של המדינה אינו ניתן לוויכוח ואינו עומד לדיון. ועם זאת, לא יהיה להם שותף נאמן ממני בכל מאמץ להשתלבות אמתית כאזרחים שווי זכויות ובכל פעולה לקידום כלכלי, חברתי וחינוכי.

אחד הפורומים בהם אני שותף, הוא עם מנהיגים דתיים מוסלמיים מוכרים (שלצערי אינם מוכנים עדין להיחשף). אמר שייך בעל מעמד מרכזי במגזר הערבי: "עלינו להחליט האם אנחנו אויבים של ישראל או אזרחיה. אי אפשר להיות גם וגם. אני בוחר באזרחות". הוא אמר את הדברים במפגש לפני "צוק איתן" וחזר עליהם במפגש אחרי המלחמה. וגם השבוע, כאשר אנו רואים את הערבים המשולהבים הבוחרים להיות אויבים, אני מתעקש להאמין בדו קיום.

גם אצלנו, היהודים, יש קנאים וקיצונים. גם אצלנו יש קריאות איומות ונוראות כמו "מוות לערבים". העובדה שקריאות כאלו יוצאות מבני עם שסבל לאורך דורות מקריאות דומות כלפיו, ממיטה קלון על כולנו. מדובר במיעוט קטן וקיצוני, אך איננו עושים די כדי לבטא את חוסר הלגיטימיות בקריאות הללו ולהדביר את התופעה.

על ממשלת ישראל להגדיר את שילובם של ערביי ישראל כמשימה לאומית ולהקצות את המשאבים הדרושים לתכנית לאומית לקידום האוכלוסיה הערבית.

כאשר ערביי ישראל בוחרים שוב ושוב הנהגה לאומנית קיצונית, בדמותם של אחמד טיבי, זועבי ושכמותם, לא קל להאמין בדו קיום. אולם אנו חיים יחד בארץ אחת, במדינה אחת, ואין לנו הלוקסוס לוותר על הדו קיום. זה לא פשוט, ואף על פי כן – אני בוחר בדו קיום. 

* "ישראל היום"