* כאשר
חמוש בסכין התוקף שוטרים בניסיון לרצוח אותם הופך לגיבור לאומי, שתמונותיו מתנוססות
בידי המון מוסת, מה הפלא שכעבור יומיים נדקרים למוות חייל בלב תל אביב וצעירה בגוש
עציון?
* אילו שוטר היה נדקר למוות בכפר כנא, היה
נחסך כל הבלגן. לא היו הפגנות פרועות, לא היתה שביתה כללית, ח"כים/יות לא/לא היו/היו
מתלהמות/ים, ולא היה נגרם נזק בינלאומי. שוטרים, אנא מכם, להבא נהגו ביתר אחריות. תדע
כל אם של שוטר.
* אילו התקרית בכפר כנא בה נהרג חיר חמדאן
הייתה מתרחשת במגזר היהודי, זאת הייתה ידיעה קטנה במדור פלילים: "עבריין שתקף
שוטרים בסכין נורה ונהרג".
* שעה שברחוב הערבי משתוללות הפגנות פרועות נגד מדינת ישראל, עם
קריאות מלחמה "בדם וברוח נפדה את פלשתין", והכל מתוך הזדהות עם עבריין
שתקף שוטרים בסכין – ח"כ מרב מיכאלי ממפלגת העבודה מוציאה פוסט של הזדהות
מוחלטת אתם ומאשימה את ממשלת ישראל בגזענות. לא פחות. זו חד"שיזציה של מפלגת
העבודה.
* מילים יכולות להרוג. ההסתה הפרועה של הח"כים הערבים וגילויי
התמיכה מצד ח"כים פירומנים כזהבה גלאון ומרב מיכאלי, הסתיימו בניסיון לינץ'
בטייבה. הסתיימו? הלוואי. הזורע רוח קוצר סופה.
* אני כל כך אוהב את האנשים שיושבים
בביתם הבטוח, וחורצים ללא משפט וללא חקירה את דינם של שוטרים שהותקפו בידי חמוש והיה
עליהם להחליט כיצד לפעול, תחת איום מוחשי על חייהם, בחלקיק שניה. במקרה הגרוע ביותר,
יתכן והם טעו בשיקול דעת.
* "הארץ" נערך לאפשרות שחקירת מח"ש
תסתיים במסקנה שהשוטרים נהגו כיאות. בשני מאמרי מערכת רצופים, מסביר העיתון
למח"ש מה צריכה להיות מסקנת החקירה. "המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש)
אמנם החלה בחקירת התקרית, אבל גם היא לא תוכל להתעלם מרוח הפיקוד, שהכשירה את ההרג
הזה — הנראה על פניו כהרג־שווא נפשע". כלומר, הקביעה של העיתון היא שהיה כאן הרג
שווא נפשע, ברוח הפיקוד של המשטרה. וכעת מח"ש ניצבים לבחינה - האם ינהגו כראוי
ויקפצו דום לתכתיב מערכת "הארץ", או שיכשירו את הפשע כי לא יוכלו להתעלם
מרוח הפיקוד. או, במילים אחרות, אין כל צורך בחקירה, כי "הארץ" כבר הגיע
למסקנות הסופיות.
אגב, הרמז המכוער, בשני מאמרי המערכת,
על כך שמח"ש עלול להתיישר על פי רוח הפיקוד של המשטרה, מתעלם מן העובדה, שמח"ש
אינה כפופה למשטרה, אלא שייכת למשרד המשפטים.
את מאמרי המערכת מגבה מאמר נוסף של עודא
בשאראת, בו נכתב ש"הבדיחה האחרונה היא שהמחלקה לחקירת שוטרים תחקור את האירוע".
* ובסופו של חשבון, למרות
כל רעשי הרקע, הדבר החשוב ביותר באירוע בכפר כנא, הוא שלא ליווינו שוטר לדרכו האחרונה.
* ביום השנה ה-25 לנפילת חומת ברלין, מפגינים שברו את החומה בביר
נבאללה. זו הברקה תעמולתית חכמה, אך חסרת שחר במהותה. החומה בברלין הוקמה בידי
שלטון עריץ שדיכא את עמו והפלת החומה נועדה להביא חופש לתושבי מזרח ברלין. חומת ההפרדה
נועדה להגן על אזרחי ישראל מפני פיגועי ההתאבדות שזרעו מוות ברחובות ערי ישראל.
שבירת החומה נועדה לאפשר את חידוש פיגועי התופת.
* אני מתנגד ל"חוק זועבי" במתכונתו הנוכחית. מטרת החוק,
למנוע את האבסורד שבו ח"כ קורא למאבק מזוין נגד מדינת ישראל – ראויה. אולם
מתן כוח בידי הח"כים עצמם להפסיק כהונתו של ח"כ, הוא בעייתי ביותר
ומתכון למסעות חיסול ולכך שח"כים יתחרו ביניהם על הצעות פופוליסטיות לסלק
ח"כ זה או אחר, בטענה שאמירה זו או אחרת שלו היא תמיכה במלחמה נגד ישראל. יש
מי שינסו לנצל את החוק הזה כדי למנוע ייצוג מערביי ישראל, וזו תהיה פגיעה חמורה
ביותר בדמוקרטיה הישראלית.
אני הייתי תומך בהצעה מרוככת ומאוזנת יותר. הצעה המשרטטת קו אדום ברוח
הצעת החוק, ומסמיכה את בית המשפט העליון להפסיק את כהונתו של ח"כ שחצה את הקו
האדום. בית המשפט ידון בכך בעקבות פניה של הכנסת, אם ההצעה זכתה לרוב של 61
ח"כים.
אופציה שניה, פחות טובה, היא הסמכת הכנסת להפסיק את כהונתו של
ח"כ שחצה את הקו האדום, ברוב של 2/3 מחבריה.
הדמוקרטיה מאלצת אותנו לעתים לבלוע צפרדעים, אך כפי שאמר צ'רצ'יל,
"הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר הקיימת, זולת כל שיטות הממשל שכבר
שנוסו".
* התרגשתי מאוד לקרוא על עשרות יהודים צעירים מארה"ב, רובם בני
יורדים, שעלו לישראל כדי להתנדב לשירות משמעותי בצה"ל ולהתיישב בעוטף עזה. הם
רואים עצמם חיל חלוץ לעליית משפחותיהם לארץ בעקבותיהם.
איזה פראיירים! הם לא ביררו קודם את מחיר המילקי בעוטף עזה?
הרי אין ספק שהם זקוקים לאותם הצרכים שדוחפים את יורדי המילקי לברלין.
אלא שהם מחפשים משמעות לחייהם ואינם מסתפקים באותם צרכים. הצרכים הפיסיים הללו הם
המכנה המשותף הנמוך ביותר של כולנו. חיפוש המשמעות, לעומת זאת, הוא מותר האדם מן
הבהמה.
* אלוף גרשון הכהן, עד לאחרונה מפקד הגיס הצפוני, סיים את שירותו
בצה"ל. כעת הוא בחופשת שחרור, המוקדשת לעריכת התחקיר הצה"לי על
"צוק איתן".
גרשון הכהן הוא ספרא, סייפא וטוריה, קצין אינטלקטואל, פילוסוף לוחם,
התגלמות הראש הגדול וציוני מאמין.
ביום שבו הסתיימה מלחמת "צוק איתן" יצא לאור ספרו "מה
לאומי בביטחון הלאומי"? המכון לאסטרטגיה ציונית זימן מפגש מצומצם עם גרשון,
שהוקדש להרצאה ושיחה על הספר.
המסר המרכזי של גרשון הוא שעוצמתו של צה"ל ועוצמתה של המדינה,
תלויים בעיקר בהזדהות עם תכלית קיומה. בכך שהדגש לא יהיה על "איך מגִנים על
הקיום" אלא על "לשם מה מתקיימים"; לא על "איך נלחמים"
אלא על "למען מה נלחמים". והאם אנו מחפשים מקלט בטוח או גאולה ומולדת.
* בשיח המקובל היום, גרשון יקוטלג מן הסתם כלאומן משיחי הזוי. אבל הוא
מגדיר את ספרו כספר מפא"יניקי ואותו עצמו כניאו-מפא"יניק. הוא מדגיש
שמוריו ורבותיו הם בן גוריון וברל כצנלסון ובשום אופן לא ז'בוטינסקי.
"ז'בוטינסקי היה ליברל, נאור, חילוני, קפיטליסט מתקדם. אני לא שם. אני
מפא"יניק. אני אוהב את המפא"יניקים שאחזו בטוריה והיו אנשי אדמה. אני
מתחיל את יהדותי באהבת רגבי האדמה של ארץ ישראל".
* בישיבת הסיכום של מועצת ההסתדרות הכללית בדצמבר 1956, חודש וחצי
לאחר מבצע סיני, עלה נציג מק"י מאיר וילנר לבמה לשאת את דברו. עמדותיה של
מק"י היו ידועות – התנגדות חריפה ל"תוקפנות הישראלית בשיתוף עם
האימפריאליסטים" במלחמה, תמיכה בלתי מסויגת במצרים ותמיכה בפלישת בריה"מ
להונגריה. ברגע שוילנר עלה על הבמה, הצירים החלו לקרוא קריאות גנאי וחלקם אף ניסו
לעלות לבמה כדי למנוע ממנו לדבר. הצירים קראו לעברו: "בוגד", "סטלין",
לא ניתן לו לדבר", "שידבר בקהיר", "להוריד את הבוגד"
וכד'. במשך 40 דקות ניסו לשווא ראשי ההסתדרות להגן על זכותו לדבר, ואז שכנעו אותו
לרדת מן הבמה, לפני שתפרוץ התנגשות אלימה.
היום זה לא היה קורה, וטוב שכך. החברה הישראלית היום הרבה יותר
סובלנית ומוכנה לספוג יותר, גם עמדות קיצוניות וקשות, וטוב שכך. אבל מה שמצער, הוא
מה שקרה לתנועת העבודה. מי היו אלה שלא נתנו לוילנר לדבר? לא, זו לא הייתה מירי
רגב. גם לא אביגדור ליברמן. לא הייתה אז נציגות לימין בהסתדרות. היו אלה הצירים
מטעם מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם. מפ"ם, אגב, היא המ"ם של מרצ.
התהום הפעורה בין השמאל הציוני והשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני הייתה
עמוקה. אי אפשר היה להעלות אז על הדעת את הטשטוש בין תנועת העבודה לבין השמאל
הרדיקאלי, שבא לידי ביטוי, למשל, בדמותה של מרב מיכאלי התומכת בהתפרעויות הערבים
ומכנה את ממשלת ישראל "גזענית".
אין כל מקום לגעגוע לאלימות ולחוסר הסובלנות שאפיינה את החברה
הישראלית בשנות החמישים, אך יש גם יש מקום להתגעגע ללהט הציוני הפטריוטי של תנועת
העבודה.
* כאשר עמיר פרץ פרש במפתיע ממפלגת העבודה ועבר ל"התנועה",
אפשר היה לשמוע את נשימת הרווחה של שלי יחימוביץ', אז יו"ר מפלגת העבודה,
ממטולה ועד אילת. מאותו רגע, עמיר פרץ חדל להיות הבעיה של שלי והפך להיות הבעיה של
ציפי לבני. הראשון שהוכש מפגיעתו הרעה היה עמרם מצנע, שנדחק אל מחוץ לממשלה. אגב,
נשימת הרווחה של שלי הייתה מוקדמת – פרץ המשיך לחתור תחתיה במפלגת העבודה, באמצעות
אנשיו, גם מבחוץ.
יותר משהתפטרותו של פרץ היא אקט נגד נתניהו, זו התרסה נגד מנהיגותה של
ציפי לבני. הוא חותר תחתיה, פועל בניגוד לקו שלה ומציג אותה כדבקה בכיסא בכל מחיר.
להערכתי, פרץ חותר לחזור למפלגת העבודה, כדי לחתור שם תחת הרצוג. הוא
הבין ש"התנועה" היא מפלגה קטנה, שספק אם תעבור את אחוז החסימה, וכיוון
שאין בה תהליך בחירות דמוקרטיות, הוא לא יוכל להדיח את לבני. במפלגת העבודה, הוא
מאמין, סיכוייו טובים יותר.
* אם מפלגת העבודה תקבל שוב את עמיר פרץ לשורותיה – מגיע לה.
* התנגדתי לעסקת שליט, בשל מחירה המופקע שכבר גבה חיי אדם. סברתי שהיא
אינה מידתית. אך היתה כאן דילמה מוסרית כבדה ביותר, כיוון שעל הפרק עמדו חיי אדם,
חיי חייל ישראלי וערכים של פדיון שבויים, מחויבות לחיילים ופיקוח נפש. הייתה כאן
דילמה מוסרית בין שני ביטויים של ערך הערבות ההדדית שהתנגשו זה בזה.
משפחתו של אורון שאול, החלל שנפל ב"צוק איתן" וגופתו נמצאת
בידי המחבלים, הודיעה שהיא עומדת לצאת במאבק למען השבת גופתו של בנה, ברוח המאבק
למען גלעד שליט. לבי לבי למשפחה השכולה שאיבדה את היקר לה במלחמה למען שלומם
וביטחונם של תושבי הדרום. אולם אם הדרישה שלהם תהיה עסקת חילופין של מחבלים חיים
תמורת הגופה, זוהי דרישה שיש לדחות על הסף.
הבאתו של החלל לקבר ישראל היא מטרה חשובה, אך אין היא מצדיקה סיכון
חייו של ישראלי אחד. היא אינה מצדיקה שתיפול שערה משערות ראשו של ישראלי אחד. על הממשלה
להבהיר, שתמורת גופתו של אורון שאול וחלקי גופתו של הדר גולדין היא מוכנה להעביר
לידי חמאס את גופות כל המחבלים שבידי ישראל, אך לא תקיים כלל מו"מ על שחרור
מחבלים תמורת גופות.
אין כאן דילמה מוסרית. שחרור מחבלים תמורת גופות – נוסחה בלתי מוסרית.
* עם הגשת תקציב המדינה, אני רוצה לחזור בי מדברים שהיטחתי פעמים
אחדות בשנה שעברה נגד שרת הבריאות יעל גרמן. האשמתי אותה בכך שהיא חותרת, באמצעות
ועדת גרמן, לחיזוק הרפואה הפרטית על חשבון הרפואה הציבורית ולהכנסת השר"פ
לבתי החולים הציבוריים. וכאשר הוועדה קיבלה החלטות הפוכות, בירכתי על כישלונה של
גרמן במגמתה.
לא המצאתי את הדברים. ניזונתי מההדלפות מדיוני ועדת גרמן בכל כלי
התקשורת. גרמן עצמה שתקה במהלך דיוני הוועדה, ולאחר פרסום המסקנות התייצבה
מאחוריהן והכחישה את הטענות שהיא דחפה להלבנת השר"פ.
מסקנות ועדת גרמן חייבו העברת תקציבים רבים למערכת הבריאות הציבורית,
ונקיטת צעדים להחלשת הרפואה הפרטית וחיזוק הרפואה הציבורית. מסקנות יפות, אך לרוב
מסקנות של ועדות, בעיקר כשהן טובות, נשארות במגירה. והנה, הבשורה הגדולה של תקציב
המדינה, שאינו רווי בבשורות חברתיות וכלכליות, היא הגדלה משמעותית של תקציבי
הבריאות, בהתאם למסקנות הוועדה, לצורך יישומן. גרמן נלחמה על כך והצליחה. על כך,
היא ראויה ליישר כוח.
* הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא חקיקה אנטי דמוקרטית
ובלתי חוקתית, כפי שציין היועץ המשפטי לממשלה וכפי שהבהירה נשיאת מועצת העיתונות השופטת
דליה דורנר. אני מזדהה עם העצומה של אנשי רוח ואקדמיה נגד החוק. אזכיר את שמותיהם
של כמה מן החותמים: פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' אסא כשר, ראש עמותת
"אומץ" הנלחמת בשחיתות אריה אבנרי, פרופ' גבריאל מוקד, פרופ' זיוה שמיר,
ד"ר יוסי ביילין, חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר, חתן פרס נובל פרופ' ישראל
אומן, ד"ר מיכה גודמן, פרופ' מנחם הופנונג (איש מרצ), פרופ' עוז אלמוג,
ד"ר צבי צמרת ורבים אחרים.
* ועוד בעניין ה"אמנית" האנאלית נטלי כהן-ורצברג. הבזוי
ביותר בפולחני האלילים, היה פולחן בעל פעור. מדוע נקרא בעל פעור? כותב רש"י: "על שום שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי,
וזו היא עבודתו". הבזויה ב"אָמנִיוֹת", היא
הפעורה הנ"ל.
* במשך כשבוע התייצב "הארץ" במאבק איתנים למען הפעורה, בשם
חופש הביטוי, אך בלי לתמוך ביצירת ה"אמנות" האנאלית שלה. אולם כנרקומן
החייב להגדיל את מינון הסם, כעבור שבוע העיתון לא הסתפק בכך ופרסם מאמר של ג'וליה
פרמנטו, סופרת (שלא קראתי את ספרה, כך שאיני יכול להעיד על רמתה), שכולו הערצה
ל"אמנית" ול"יצירת" ה"אמנות" המחורבנת שלה. אחרי
שהיא שופכת קיתונות של בוז על הזוכים בפרס היצירה הציונית, היא מסבירה שבמציאות
מקבילה דווקא הפעורה הייתה ראויה לפרס.
* וכדי להפיג קצת את הצחנה, נתרענן באזכור הזוכים בפרס היצירה הציונית
2014 ונעלה על נס אמנות אמתית של אמנים אמתיים, לשם שינוי:
קולנוע - יצחק לרנר על הסרט "כן המפקדת"
ונפתלי גליקסברג על סדרת התעודה "צו האופנה".
מוזיקה - המלחינה בטי אוליברו על היצירה
"בקשות" והמלחין והמנצח אורי לשמן על הלחנת המחזור "יריד המזרח"
מאת חיים גורי.
תיאטרון - הבמאי יבגני אריה, המחזאי יהושע
סובול והשחקן ישראל דמידוב על ההצגה "כפר".
ספרות - יהודית קציר על ספרה "צילה"
ושפרה הורן על ספרה "מחול העקרבים".
מחול - הכוריאוגרף תמיר גינץ על היצירה
"שרול".
אמנות פלסטית - ישראל רבינוביץ' על
"שיר מולדת".
* הביטוי "כתבלב" שיואב אהרוני ייחס לעו"ד יורם שפטל,
הוא הברקה של אורי אבנרי, כבר בשנות ה-50.
* ביד הלשון
בירושלים קמה קבוצת כדורגל חדשה, בית"ר נורדיה ירושלים. הקבוצה
הוקמה בידי אוהדי בית"ר, הסולדים מדמותה האלימה והגזענית של קבוצתם, והחליטו
להקים קבוצה ברוח ההדר הבית"רי.
כתבה טלוויזיונית על הקבוצה הסתיימה במשפט מפי אחד מיוזמי הקבוצה,
בעקבות ניצחונה במשחקה הראשון בליגה ג': "זאת הייתה יריית הפתיחה של
הקבוצה". ומיד תיקן את עצמו: "אצלנו אין יריה. זאת הייתה בעיטת
הפתיחה".
אני אוהב מאוד את רעיון הקבוצה החדשה, וגם את כוונתו של המרואיין כאשר
תיקן את עצמו, אך לא הייתה הצדקה לתיקון.
נזכרתי בישיבה של פורום מנהלי הארגונים במכללת תל חי, בו השתתפתי
כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית. בפורום הייתה גם מנהלת ארגון
אנטי ציוני קיצוני, שעצם קיומו הוא חרפה למכללה, "המרכז לשלום
ודמוקרטיה" (שם אורווליאני. כשהם מדברים על דמוקרטיה כוונתם שישראל, בהיותה
מדינה יהודית, אינה דמוקרטית, וחתירתם לדמוקרטיה היא חתירתם לכך שישראל לא תהיה
מדינה יהודית. כלומר שלא תהיה מדינת ישראל. כשהם מדברים על שלום, כוונתם לשלום בין
מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מן הקו הירוק ומזרחה, לבין מדינה לא יהודית,
"דמוקרטית", ממערב לה).
בישיבה דובר על האירוע הראשון באותה שנה מטעם הפורום, ומישהו אמר שזאת
תהיה "יריית הפתיחה" של הפורום. מנהלת המרכז ל"שלום"
ו"דמוקרטיה" קפצה: "אני מוחה על השימוש במושג המיליטריסטי
הזה".
האם המושג "יריית פתיחה" הוא מיליטריסטי?
יריית פתיחה אינה אקט הפתיחה של מלחמה, אלא של תחרות ספורט; יריה
המזניקה אצנים למרוץ. היא ההיפך הגמור של מיליטריזם. האקדח המזניק ספורטאים הוא
התגלמות מודרנית של הנבואה "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".
* "חדשות בן עזר"