בינואר 1988, חודש אחרי תחילת האינתיפאדה
הראשונה, כונס מרכז התק"ם לדיון מדיני ביטחוני, בהשתתפותו של שר הביטחון יצחק
רבין. רבין עמד אז בעין הסערה, עקב אמירתו השנויה במחלוקת, שהוצאה מהקשרה ומכל
פרופורציה, "לשבור להם את הידיים והרגליים".
הייתי אז בשירות מילואים פעיל וסוער בדיר
אל-בלאח, ובדרכי לחופשה בבית עצרתי לשמוע את רבין באפעל. את שר הביטחון קידמה
הפגנה של אנשי "שמאל" ודבריו שוסעו בהפרעות של מפגינים, לצד גילויי תמיכה
רחבה ואהדה ממרבית משתתפי הכנס (שהיו במידה רבה קהל הבית שלו). לפתע, התקרב לרבין
אחד המפגינים ובידו המושטת לעברו של השר - בקבוק ויסקי. בטרם הבנו מה קורה, זינקו
עליו שני מאבטחים, כפי שלאסוננו לא עשו כעבור 7 שנים. בתוך חלקיק שניה המפגין שכב
שרוע על הרצפה ושניהם רוכנים מעליו.
מה לבקבוק ויסקי ולהפגנה נגד שר הביטחון?
מכירים את "רבין שיכור", אחת הסיסמאות
של מתלהמי ה"ימין" שהפגינו נגד רבין לפני הרצח? הם לא המציאו את זה.
מי המציא את זה? יוסי שריד. יוסי שריד,
בהיותו איש המחנה היוני ואיש מחנה פרס במפלגת העבודה, ראה ברבין יריב. וכשיוסי
שריד רואה במישהו יריב, הוא בעצם רואה בו אויב. וכשיוסי שריד רואה במישהו אויב –
אין לו עכבות ואין לו מעצורים. הכל כשר כדי לפגוע בו. וכך, יוסי שריד המציא את
העלילה לפיה יצחק רבין הוא אלכוהוליסט. וכפוליטיקאי המקושר ביותר לתקשורת, הוא היטיב
להפיץ את הבשורה כך שיחזרו על השקר הזה כל כך הרבה עד שיהפוך לאמת.
שנים מאוחר יותר, כבר אחרי הרצח, התראיין
שריד לישעיהו בן פורת, לספר "שיחות עם יוסי שריד". הוא נשאל על כך,
ובדבריו הביע חרטה על המעשה. "זה לא היה עניין אישי. אבל תהום הייתה כרויה
בינינו, קודם כל בגלל מלחמת לבנון, כשיצחק יעץ לשרון 'להדק, להדק', ואח כך בשנות
האינתיפאדה כשקרא לשבור להם את העצמות. יחסים מידרדרים בגלל חילוקי דעות בשאלות
שעל סדר היום. דבר לא קירב אותנו. כל מה שקרה, רק הרחיק אותנו זה מזה. ... ש.
עד כאן המחלוקת המדינית עם רבין. אבל על כך שהכפשת את רבין בעניין הרגלי השתיה
שלו, אתה מוכן לדבר? – זאת הייתה שגיאה ואני מצטער על זה. לא רק בגלל העוול
שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי בביטויים
בוטים, והנחתי לוויכוח, שהיה באמת לשם שמים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים
האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, זה לא עזר
לי להשפיע, ורק קלקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו. ...
כשאתה צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה
עושה את ההיפך. יש כאלה שלא למדו את זה עד היום. אני למדתי מזה לקח. ... הסיפור על
רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש
מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי.
היום אני יודע שה לא נכון" (ישעיהו בן פורת, "שיחות עם יוסי שריד",
עמ' 95-96).
מאז שאמר שריד את הדברים הללו, חלפו 17
שנים, ועל פי חשבון פשוט שעשיתי, יוסי שריד מבוגר היום ב-17 שנים מכפי שהיה אז.
אולם מי שקורא היום את הטור שלו ב"הארץ" יודע, שהוא לא למד כל לקח.
ההיפך הוא הנכון, דבריו של שריד היום, הרבה יותר נוטפים שנאה ופרובוקציות מכפי
שהיו שעה שהוא היה במערכת הפוליטית. ובכלל, היום הוא קיצוני לאין ערוך מכפי שהיה
באותם ימים.
"חבל לבזבז שלושה כדורים" – זאת
כותרת מאמרו האחרון של שריד ב"הארץ" (14.11.14). בחלומו, מספר שריד, נועד
עמו רבין המנוח לשיחה. נו, נו, אני מרשה לעצמי להטיל ספק בהנחה, שמכל האנשים שהוא
פגש בחייו, רבין היה בוחר לפקוד דווקא את מי שהמציא את אגדת האלכוהוליזם. יתכן
שהוא היה מעדיף לבקר אפילו את שמעון פרס (!).
המסר של יוסי שריד במאמר, הוא ההחמצה בזכר
רבין, למשל ביום הזיכרון הממלכתי, שלטענתו הוא היוזם שלו. גם אני חושב שהחמצנו את
מהות זכר הרצח. החמצנו, בכך שתחת להפכו ליום של חשבון נפשה של הדמוקרטיה הישראלית;
יום של אמירה ברורה נגד אלימות פוליטית, נגד פוליטיקה של שנאה והסתה, נגד
דה-לגיטימציה לדעות יריבות, הפכנו אותו ליום הזדהות עם דרך פוליטית מסוימת, ומה
שחמור יותר – לא באמת עם דרכו הפוליטית של רבין, אלא עם דרכו הפוליטית של שריד,
הרחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מדרכו של רבין.
אך היכן שריד רואה את ההחמצה? בעיניו היום
הזה הפך יותר מדי ליום של אמירה בעד הדמוקרטיה ונגד האלימות, במקום שתהיה אמירה
פוליטית ברורה וחדה יותר.
שריד מקשה: "אמנם מדברים הרבה על
ההסתה שהייתה, אך אף מילה על המסיתים, בני בלי שם". בני בלי שם? הבה ניתן בהם
סימנים. מי, למשל, המציא את קריאת הזעם "רבין שיכור"? יש לו שם פרטי ושם
משפחה.
יוסי שריד מספר, בחלומו, ליצחק רבין, שהוא
רוצה שיום הזיכרון יוקדש "לך ולשלום שלך". לא לדמוקרטיה, לא להתנגדות
לאלימות ולהסתה. ושלא יפחידו אותנו ברצח נוסף, מרגיע שריד, כי לא שווה לבזבז שלושה
כדורים על המנהיגים של היום "שיושבים ולא עושים ואפילו לא מתכוונים. ... את
יצחק רבין רצחו, כי ידעו שפיו ולבו שווים; שהוא התכוון ברצינות גמורה".
ואם אכן סבור שריד שפיו ולבו של רבין
שווים, הרי שלבו של רבין שווה לדברים שאמר פיו בנאומו האחרון לפני הרצח, בו הציג
בפני הכנסת את תכנית השלום שלו ושרטט את הקווים האדומים לוויתוריו במו"מ עם
הפלשתינאים על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר
לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם
עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש
ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל,
בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב
ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים
אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו
הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש
קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם
אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).
האם יוסי שריד תומך בדרכו של רבין,
במורשתו המדינית? מורשת של התנגדות לנסיגה לקווי 4.6.67 ובלי "חילופי
שטחים"? מורשת של ירושלים המאוחדת הכוללת את ההתנחלויות שסביבה, בריבונות
ישראל? מורשת של בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר בשליטת ישראל? מורשת של צירוף גושי
היישובים לישראל?
אם אין הוא תומך בדרך זו, האם הוא מוכן
להסביר למי הוא בדיוק מתכוון כאשר הוא כותב, כביכול בשמו של רבין המנוח:
"מתחזה לממשיך דרכי ומשתמש בשמי".
* "שווים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
