* אין
כל הבדל בין השלכת בקבוק תבערה על בית כנסת לבין הצתת מסגד. מי שעשו את המעשים
הללו, הם מחבלים גזענים ארורים. יש לנהל מלחמת חורמה בטרור, ללא הבדל אם הוא מצד
ערבי או יהודי. מלחמת חורמה באפס סובלנות, באותם אמצעים ובאותן הוראות פתיחה באש.
* מה שאצל הפלשתינאים הוא המיינסטרים, אצלנו
הוא מנת חלקם של שולי השוליים של שוליי השוליים. מבחינת המבט הכולל על שתי החברות,
אין מקום להשוואה. אבל ההתייחסות לכל פשע כזה חייבת להיות כאל פשע העומד בפני עצמו.
גם אם יש אלף ארור גולדשטיינים פלשתינאים, אין בכך כדי להקל כהוא זה בחומרת קיומו
של ארור גולדשטיין יהודי אחד. וכך בנוגע לכל פשע שנאה ומעשה טרור בידי יהודי.
* בן דרור ימיני מצביע במאמרו השבועי ב"ידיעות
אחרונות" על הפער בין העמדות המתונות של מרבית ערביי ישראל ורצונם להשתלב
במדינה, כולל בשירות לאומי, כפי שהדבר מתבטא שוב ושוב בסקרים, לבין הקיצוניות של
הנהגתם. הבעיה היא, ששוב ושוב הם בוחרים אותה הנהגה, בסקר האמתי - הבחירות.
איך פותרים את הפרדוכס הזה? אפשרות אחת
היא, שההנהגה הקיצונית אכן מבטאת את הציבור. אולי הציבור משקר בסקרים, למשל בשל
חוסר אמון בשקיפות שלהם? ובכל זאת, עובדה שהציבור הערבי, ברובו הגדול, אינו נענה
להסתה ורק מיעוט קטן ביותר משתתף בהפגנות האלימות ובהתפרעויות?
לי נראה, שהבעיה העיקרית היא שלא קמה
הנהגה חלופית, מתונה, לערביי ישראל, שתוביל לישראליזציה ולהשתלבות ותצא נגד ההקצנה
והקיצוניות. יתכן שההנהגה הנוכחית מטילה אימה ומנהיגות חלופית, המציגה מסר חלופי,
מפחדת להרים ראש. ראוי לטפח הנהגה חלופית, אלא שהנהגה שתטופח בידי הממשלה, תתויג
מיד כמשת"פית ותעבור תהליך דה-לגיטימציה.
בסופו של דבר, הציבור הערבי הוא הבוחר את
הנהגתו, וכל עוד זו בחירתו, הוא הנפגע העיקרי. רק בידיו היכולת האמתית לחולל
שינוי.
* כל זה אינו סותר את החובה של ממשלת
ישראל לגבש וליישם תכנית לאומית לפיתוח כלכלי, חברתי וחינוכי של המגזר הערבי. כל
הממשלה, מנתניהו ועד אחרון השרים, מציפי לבני ועד נפתלי בנט, מדברים על כך
ומתחייבים לכך, אך אינם מיישמים זאת בשטח.
* חרף כל האכזבות, אסור להתייאש מהדו-קיום
ויש לחתור ולחפש בקרב ערביי ישראל שותפים אמתיים. אולם כדי שזה יקרה, חשוב שאת
ההידברות אתם לא יקיימו יהודים המסיתים אותם נגד המדינה, לא כאלה המלהגים סיסמאות
שווא של "מדינת כל אזרחיה" (שם קוד מכובס להפיכת המדינה ללא יהודית) ולא
כאלה שמתביישים ביהדותה ומקפידים לקפל את דגליה כתו תקן להידברות. הידברות אמת,
אפקטיבית, ינהלו ציונים גאים, הדוגלים ללא פשרות בצביונה היהודי של מדינת ישראל,
ומאמינים בשוויון אמתי של המיעוט הערבי, ברוח מגילת העצמאות.
* הח"כים שהרימו ידם בעד "חוק ישראל
היום" הניפו יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי.
האם החוק יביא לסגירת העיתון? איני יודע. איני
יודע האם העיתון יינזק. מה שאני יודע, הוא שרוב הח"כים תמכו בו כדי להביא לסגירתו
ובכך התנקשו בדמוקרטיה.
החוק נתפר נקודתית על "ישראל היום"
כדי להתנקש בו. ח"כ איתן כבל טוען שהוא נועד לסייע לענף במשבר. המשבר בעיתונות
הכתובה אינו נובע מ"ישראל היום". זהו משבר עולמי הנובע מאתרי החדשות באינטרנט.
אתר החדשות החזק והגדול בישראל שייך לאיש העומד מאחורי החוק. והוא חינמון, כמובן.
* שלי יחימוביץ', ולא בפעם הראשונה, לא
הלכה בתלם ולא הצביעה עם מפלגתה בעד חוק "ישראל היום", אלא נמנעה. ניתן
לכבד את ההצבעה הזאת ולראות בה פשרה בין עמדתה העקרונית שאינה מאפשרת לה לתמוך
בחוק, לבין היותה חברה בסיעה שממנה יצא החוק ושהתגייסה למענו.
אלא שלא כך הסבירה שלי את הצבעתה. תחת
הכותרת "לא עובדת בשביל אף אחד", תיארה שלי בסלידה את הקרב בין
"ידיעות אחרונות" (שכידוע הוא העומד מאחורי הצעת החוק) ל"ישראל
היום" כקרב שיש בו הון, שלטון, שליטה על הפוליטיקה וכד' ואין בינו לבין
עיתונות דבר וחצי דבר, והיא אינה רוצה להיות חלק מן המשחק.
יש אמת בתיאור הזה, אך על פיו ראוי היה
שתצביע נגד. כיוון שגם אם המשחק בין העיתונים מכוער, אמורים להיות לו קווים אדומים
של "פייר פייט". ניסיון של עיתון אחד להביא לסגירה של מתחרהו, באמצעות
חקיקה פרסונלית, הוא חציית כל הקווים האדומים וראוי להתנגד לו. יש להעריך את שלי
שלא הלכה בסך לקול תופי הטם-טם של מפלגתה, אך ראוי היה שתלך צעד נוסף ותצביע נגד החוק
הדרקוני והאנטי דמוקרטי הזה.
* שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל
היום", אמר משפט אומלל, חמור ביותר, לפיו "לא נורא אם ישראל תהפוך
לדיקטטורה. האם כתוב בתנ"ך שישראל צריכה להיות דמוקרטיה"? המשפט הזה הפך
להיות הצדקה של תומכי החוק נגד "ישראל היום".
האם מישהו יכול להציג ולו מאמר אחד, בשבע
וחצי שנות קיומו של העיתון, ברוח דבריו אלה של אדלסון? בשום אופן לא. איני יודע אם
זו דעתו של אדלסון. האם זה משפט שהוצא מהקשרו. אין לי מושג. אבל אני יכול לקבוע
בביטחון, שאין שמץ של זיקה בין המשפט הזה לבין דרכו של "ישראל היום".
בעיניי, כל עמדה השוללת את היותה של ישראל
מדינה יהודית דמוקרטית, היא כפירה בעיקר. עם זאת, לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה
כפירה בעיקר תהיה עילה לסתימת פיות ולסגירת עיתון. ב"הארץ", למשל, אין
יום שאין בו מאמרים היוצאים נגד היותה של ישראל מדינה יהודית. בעיניי, זו כפירה
בעיקר. אם תהיה יוזמה לסגירת "הארץ", באמתלה זו או אחרת, אתנגד לה באותה
מידה שאני מתנגד ליוזמה לסגירת "ישראל היום".
* יוזמי חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי
פנו לראשונה לציפי לבני. ציפי לבני התרשמה מאוד, ולקחה על עצמה להוביל את החקיקה.
היא ראתה בנכונותה לחלוקת הארץ, בניגוד לחינוך על ברכי שלמות הארץ עליו גדלה,
אמצעי להבטחת צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. הרי היא הייתה שומרת הסף של
התנגדות מוחלטת לכל ניסוח של פשרה בנושא טענת "זכות" השיבה, ולכן היה אך
טבעי שהיא תראה בחוק הזה חוק משלים לדרך המדינית שהיא מובילה.
ולפתע, בלי הסבר, היא קיבלה רגלים קרות,
והפכה מתומכת החוק לשוללת קיצונית שלו, אף שמי שדחף אותו היה חבר סיעתה אבי דיכטר.
וכעת, כשרת המשפטים, היא מתכוונת לנצל את מעמדה וסמכותה כדי לקבור את החוק.
הכרסום בהשקפת העולם של ציפי לבני אינו
חדל. מאמונה בא"י השלמה והתנגדות לוויתורים טריטוריאליים (היא הצטרפה
לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו, כדי להיאבק נגדו), לנכונות לפשרה טריטוריאלית כדי
להבטיח את זהותה היהודית של המדינה. מנכונות לפשרה טריטוריאלית, לאימוץ והובלת
הדרך של נסיגה מלאה, בשם אותו עיקרון. ועכשיו – מסתבר שהיא תומכת בחלוקת הארץ בין
מדינה פלשתינאית למדינת... בעצם איזו מדינה? מדינה שהגדרת לאומיותה היהודית בחוק
יסוד היא מילה גסה? שחוק שכמעט היה החוק שלה, הוא בעיניה מוקצה מחמת מאוס?
* לאורך שנים ירוחם הייתה עיירה נחשלת,
שנשלטה בידי עסקנים מושחתים. רוחם המושחתת חלחלה לכל פינה, ואת כישלונם הם תרגמו
לבכיינות ותחושות קיפוח. שתי קדנציות של מוטי אביסרור חוללו בה שינוי משמעותי, אך
הסתה דמגוגית של העסקונה המושחתת ודילים מכוערים עם קבוצות חרדים ובדואים הביאו
להדחתו, ולחזרתו לתפקיד של אלמקייס, העסקן המושחת, שהרס באחת את כל ההישגים ודרדר
מחדש את ירוחם אל עברי פי פחת. זמן רב, רב מדי, לקח לשר הפנים אופיר פינס עד שהדיח
את חבר מפלגתו, אולם לזכותו ייאמר שהוא עשה את הצעד המתבקש הזה. הוא הביא את עמרם
מצנע לעמוד בראש ועדה קרואה, ומצנע ייצב את מצבה של העיר.
את המהפך הגדול הביא מיכאל ביטון. ביטון
הוא היפוכה המוחלט של העסקונה המושחתת. צעיר אכפתי, ערכי, מקצוען, ישר והגון;
מנהיג אמתי שסולד מבכיינות ומאמין בנטילת אחריות של ההנהגה המקומית והעברת מסר של
העצמה ונטילת אחריות של כל תושב וכל ילד בירוחם. ירוחם, בהנהגתו, עלתה על פסים של
צמיחה אמתית בכל התחומים. ירוחם תהיה עיר ואם בישראל, עיר פורחת ומשגשגת, עיר
קולטת וגדלה, בזכות מנהיגותו של מיכאל ביטון ובזכות הרוח שהוא ואנשיו מפיחים בה.
השבוע נבחר מיכאל לקדנציה שניה בראשות
המועצה ברוב גדול של 70%. זהו ניצחונה הגדול של ירוחם.
* אם ראש הממשלה יודע ששר הביטחון נוטל
שוחד במיליונים בעיסוקו בנושאים הביטחוניים הרגישים ביותר, ואינו מפטר אותו מיד
ומוסר את המידע למשטרה, הוא שותף לפשע. הוא לא רק נושא באחריות מיניסטריאלית, אלא
פשוטו כמשמעו – שותף לפשע.
מה יכול לגרום לראש הממשלה לעצום עין
לנוכח מידע כזה? אפשרות אחת, היא חברות הדוקה עם השר. כמובן שלא זה היה מצב היחסים
בין אולמרט לאויבו בלב ובנפש אהוד ברק. נותרה האפשרות השניה – אולמרט המושחת כל כך
שקוע בפשע, בשחיתות ובשוחד, שכל שר מחזיק אותו בביצים. ראש ממשלה כזה נתון בסחטנות
מתמדת, של חשיפת פשעיו. פירוש הדבר, ששחיתות שלטונית – מעבר לחומרתה בפני עצמה
מבחינה מוסרית, ומעבר לכשל המוסרי בכך שמנהיג, שאמור להוות דוגמה אישית לציבור,
הוא פושע מושחת, היא גם סכנה ביטחונית ומדינית ממדרגה ראשונה. לכן, יש לראות במאבק
בשחיתות ובתביעה בלתי מתפשרת לטוהר מידות בשלטון, נושא בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה
במעלה.
* כל מה שכתבתי בהערתי האחרונה, כתבתי
בהנחה שהאשמתו של אולמרט אודות ברק נכונה. אך אני מתקשה להאמין באמיתות הדברים.
למה? כי אמר אותם שקרן פאתולוגי. הרי כל חייו של אולמרט הם שקר. צריכה להיות סיבה
טובה במיוחד כדי להאמין לו במקרה הזה. ואין סיבה כזאת, כיוון שהייתה לו סיבה טובה
להמציא בדיה כזאת, כאשר היה בגבו אל הקיר, במלחמה על חייו, כאשר לא בחל בכל
מניפולציה, לצד דמי לא יחרץ בלתי נתפסים, כדי לשכנע את המגן האנושי שלו להמשיך
לשתוק, וכאשר מדובר בשנוא נפשו.
* טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהחליט
לחקור את הנושא (וחבל שלא החליט על כך לפני חצי שנה, כשהקלטות הגיעו לפרקליטות,
אלא רק עכשיו אחרי שהן נחשפו לציבור). חשדות חמורים כאלה חייבים להיחקר.
* "בליסטראות מיניסטריאליות" הכתרתי
מאמר בו תקפתי את שר החקלאות יאיר שמיר, בעקבות דבריו בגנות קיבוץ נחל עוז, לאחר
מלחמת "צוק איתן". אני שמח לציין עובדה, שלא קיבלה הד בתקשורת הארצית,
אלא רק בתקשורת הקיבוצית. שמיר נפגש ביום ג' האחרון עם חברי הנהלת הקיבוץ, הציג את
גרסתו לאירוע והביע צער על הפגיעה בהם בעקבות דבריו. לטענתו, הוא כלל לא אמר את
הדברים שיוחסו לו, ודבריו הוצאו באופן קיצוני מהקשרם וסולפו. מזכיר נחל עוז אבי
קדוש: "אנחנו בהחלט מכבדים את ההסבר שנתן ואת הבעת הצער שלו על שהדברים בכלל
נאמרו. מבחינתנו העניין הזה נסגר. השיחה אתו בהמשך הייתה טובה". ראש המועצה
האזורית אלון שוסטר, שתקף את שמיר בחריפות לאחר פרסום דבריו: "אני חושב שכל
מי שהיה בשיחה התרגש לנוכח רמת המחויבות של השר לאזור ולקיבוץ. הוא הביע הערכה
לאנשי נחל עוז ואנחנו הבנו את ההסבר שלו על הנסיבות שהובילו למה שפורסם והשתכנענו
שהדברים הוצאו מהקשרם באופן בולט".
בקרוב ייפגש השר עם כל חברי הקיבוץ.
וחבל שההבהרה והסולחה לא זכו ל-5% מהחשיפה
שקיבלה הידיעה המקורית. טוב, זה לא חדשות.
* שמעתי בדיחה. האו"ם (!) מאשים את דאעש
שהוא משתמש באזרחים כבמגן אנושי.
* האם שב"כ העביר או לא העביר
לצה"ל התרעה על כוונת המלחמה לצאת למלחמה בקיץ? האם דובר על מלחמה או רק על
מגה-פיגוע אסטרטגי באמצעות המנהרות שידרדר את האזור למלחמה. כך או כך, גם הגישה
המינימליסטית ביותר מפריכה את הנראטיב המתגבש, לפיו ישראל יזמה את המלחמה, כולל
תאוריות קונספירציה לפיהן נתניהו, יעלון וגנץ ידעו בוודאות ששלושת החטופים נרצחו
ושיקרו למשפחות ולציבור, כדי להצדיק את המבצע נגד חמאס ביו"ש, שנועד לדחוק את
חמאס לירות טילים על ישראל כדי לאפשר לישראל לצאת למלחמה להחרבת עזה. כן, תאוריית
הקונספירציה ההזויה הזאת קונה עוד ועוד מאמינים.
* שעות אחדות אחרי שכתבתי את ההערה
האחרונה והעליתי אותה בפייסבוק, פרסם "הארץ" מאמר של גדעון לוי, שעיקרו
הוא מתקפה פרועה על השר בנט וטענה שבנט, באופן שבו צייר אותו לוי, הוא הביטוי
האמתי של ישראל. וכחלק מן המאמר, הוא הציג שוב את תאוריית הקונספירציה על
"צוק איתן" כמלחמה יזומה מראש, שניצלה בציניות את חטיפת הנערים כדי
להכות בעזה. סתם, להכות בעזה.
* איך ניתן להסביר את תופעת גדעון לוי?
יוסי קליין פרסם מאמר ב"הארץ",
שהמסר שלו הוא ביקורת על כך שבשיח הישראלי הכל מותר, אך יש רק טאבו אחד שאסור
לנגוע בו, והוא התרבות המזרחית. אותה אסור לבקר. המאמר נכתב בצורת סיפור על ח',
עורך מדור השחמט, שהחל לכתוב מאמרים, והעורך הטיל עליו תפקיד חיוני בכל עיתון –
להיות זה שמותר לו לכתוב הכל. וכך הנ"ל היה הפרובוקטור הרשמי של העיתון, כתב
כל מה שאסור, ובכך משך טוקבקים מתלהמים ומאיימים, מה שהגדיל את הרייטינג. הוא אפילו
קיבל בונוס על כל טוקבק. הוא כתב בעד הכאת נשים ועל העונג שבהכאת נשים, וזה עבר.
הוא כתב בעד שחרור יגאל עמיר וזה עבר. הכל נגמר כשהעז לבקר את התרבות המזרחית.
... ואולי כך צמחה תופעת גדעון לוי –
הצורך של העיתון בפרובוקטור שידהים את הקורא בכך שמותר לו לכתוב הכל?
אולי. אלא שב"הארץ" הגולם קם על
יוצרו, והקו של הפרובוקטור שמותר לו לכתוב הכל, היה לקו הרשמי של העיתון. גדעון
לוי אינו לבד. יש גם עמירה הס, אורי משגב, ב. מיכאל, קובי ניב, ספי רכלבסקי, עודא
בשאראת, אווה אילוז. ומפעם לפעם גם מאמר של המו"ל עמוס שוקן. וכן מאמרי
המערכת של העיתון.
* ניתן לראות זאת בשורת מאמרי הדעות של
"הארץ" בבוקר בו פורסם מאמרו של קליין, מגדעון לוי ועד ב. מיכאל. ב.
מיכאל כתב מאמר המצדיק את הטרור הערבי ואת ההתקוממות של ערביי ישראל, וטען שכל אדם
הגון צריך להכיר בזכותם של מדוכאים להתקומם נגד המגף הרומס אותם.
כרגיל, כדאי לחפש במאמר את הביטוי המוצנע,
שלעתים אפילו נכתב בהיסח הדעת, שהוא לוז השקפתו של הכותב. ב. מיכאל כמובן שולל את
ההגדרה "טרור" מההתקוממות נגד הרומס, ותוקף את השימוש בו. בין השאר הוא מזכיר
ביטוי שנאמר בתגובה לפועלו של אבו מאזן – "טרור מדיני". וכך כותב על כך
ב. מיכאל: "'טרור מדיני' (עוד תרומה הומוריסטית של ישראל למילון האוקסימורונים
העולמי, לצד 'יהודית־דמוקרטית', 'כיבוש נאור' ו־'נפקד־נוכח')".
לוז השקפתו של ב. מיכאל, הוא
ש"יהודית-דמוקרטית" היא אוקסימורון. כלומר, הבעיה אינה מדיניות זו או
אחרת, חקיקה זו או אחרת, צעדים אלה או אחרים של מדינת ישראל, אלא עצם הגדרתה
כיהודית-דמוקרטית. כיוון שזהו אוקסימורון, אליבא דב. מיכאל, עלינו לבחור האם להיות
מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. וכמובן שהוא רוצה מדינה דמוקרטית. כלומר, הבעיה
שלו היא בקיומה של ישראל כמדינה יהודית.
"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה
יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" – זה משפט המפתח בהכרזה על הקמת מדינת
ישראל, המכונה מגילת העצמאות. ב. מיכאל שולל את קיומה. זה שורש שנאתו, זו מהות
כתיבתו. והוא לא לבד. הוא לא "זה שמותר לו לכתוב הכל", כיוצא מן הכלל
המעיד על הכלל. הוא חלק מגלריה של כותבים, המייצגים את עמדת העיתון.
* אגב, איך יש להגדיר את מי שאינו רואה
אוקסימורון במדינה איטלקית ודמוקרטית, צרפתית ודמוקרטית, אנגלית ודמוקרטית, יפנית
ודמוקרטית אך הוא שולל מכל וכל את הצירוף של מדינה יהודית ודמוקרטית?
* ב-15 בנובמבר 1977, ארבעה ימים לפני
ביקור סאדאת בישראל, התראיין הרמטכ"ל מוטה גור ל"ידיעות אחרונות"
והזהיר מפני אפשרות שביקורו של סאדאת הוא תרגיל הונאה נוסף, בדומה לתרגיל ההונאה
ערב מלחמת יום הכיפורים, שנועד להרדים את ישראל לקראת מתקפה מצרית נוספת. הוא
הסתמך על ידיעות מודיעיניות על פיהן צבא מצרים נתון בעיצומן של הכנות לפתוח במלחמה
נגד ישראל לקראת 1978, ועל רקע תמרון נרחב שערך הצבא המצרי באותם ימים, בצד
דיווחים על גיוס מילואים וחיזוק מערך האימונים. התרחיש הזה התבסס על ניתוח של
חטיבת מחקר באמ"ן. יש לציין, שצה"ל מודר לחלוטין מכל המגעים שקדמו
לביקור, שנוהלו בידי הדרג המדיני והמוסד.
גור לא העריך שהביקור הוא תרגיל הונאה,
אלא הזהיר מפני אפשרות כזאת. יש לזכור שמדובר בזמן קצר, ארבע שנים בלבד, אחרי
טראומת מלחמת יום הכיפורים, כאשר בוועדת אגרנט הדרג הצבאי הואשם שלא התריע בפני
המלחמה וצה"ל היה נחוש שמחדל כזה לא יקרה לו שוב.
בדיעבד, כמובן שהתברר שהיה זה חשש שווא,
ושכוונותיו של סאדאת היו רציניות. אולם הייתה זו חובתו של גור לומר את דברו. עם
זאת, היה עליו לעשות זאת בפני הדרג המדיני ולא בראיון פומבי. על כך שאמר את הדברים
בפומבי וגרם למבוכה מדינית, הוא ננזף בפומבי בפי שר הביטחון עזר ויצמן.
ואיך מתאר אורי משגב את האירוע? "ערב
נחיתתו עוד העריך רב אלוף מרדכי גור שמדובר בפעולת טרור, שתכלול מטוס ממולכד
ולוחמי קומנדו שיתפרצו מבטנו". מהיכן הוא הביא זאת? מהיכן שהוא מביא את כל
ה"עובדות" עליהן הוא כותב.
* במסגרת אירועי 90 שנה לקיבוץ אשדות יעקב,
נערך השבוע ערב לזכרו של בן הקיבוץ, הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל, רא"ל דן
שומרון ז"ל, בשיתוף עם מכון כנרת למחקר קשרי חברה, ביטחון ושלום ע"ש דן
שומרון במכללת כנרת.
לצערי, נבצר ממני להשתתף באירוע, שהיה במתכונת
של "חברים מספרים על". הכרתי את דן בתנועת "הדרך השלישית"
שהוא היה ממנהיגיה. הצטערתי כשהוא החליט שלא ללכת לפוליטיקה. ואולי היא באמת לא
התאימה לו.
הסיפור הבא ממחיש את דמותו של דן כניגוד
מוחלט של הנורמות המקובלות היום בפוליטיקה הישראלית. איני מדבר על השחיתות הפלילית
הנחשפת לאוזנינו המשתאות בקלטות מבתי המשפט, אלא דווקא לנהנתנות נוסח נתניהו
ומגלומניה נוסח פרס.
ב-1996, במלאת עשרים שנה למבצע אנטבה,
הזמנתי את דן שומרון להרצות באורטל על המבצע. הוא הסכים והבהיר שההרצאה, ככל הרצאותיו,
תהיה בהתנדבות מלאה. הוצאות נסיעה? בשום פנים ואופן. אירוח בצימר? חס וחלילה.
כלומר, הוא התארח בצימר, על חשבונו.
בתום ההרצאה, הגשתי לו תשורה קטנה, בקבוק
יין מיקבי רמת הגולן. לאחר ההרצאה, נזף בי בשקט, בפינה. הוא אמר, שכדי שלא לבייש
אותי הוא לקח את הבקבוק, אך כעס על כך שקיבל מתנה על הרצאה בהתנדבות.
מה הפלא שהוא לא הלך לפוליטיקה?
וכמה אנו זקוקים לאנשים כאלה בפוליטיקה.
* חיפשתי טיעון שיפריך את קובלנתה של מירי
רגב נגד ח"כ באסל גטאס על שנאם בכנסת כשכפיה על צווארו, וקריאתה להענשתו. אבל
כדי להפריך טענה, צריכה להיות בטענה הזאת לוגיקה מסוימת. צריכה להיות שם איזו
תובנה שניתן לחלוק עליה, להתווכח עמה. אך כשקראתי את דבריה של רגב, התובנה היחידה
שמצאתי, הייתה שהכותבת הינה פוסטמה.
* אני אוהב את הקונספט של תכנית הסאטירה
"היהודים באים" בערוץ הראשון. סאטירה עוסקת בחיים ובתרבות של החברה בה
היא נכתבת ומוצגת, ועצם העיסוק הסאטירי בתנ"ך ובמקורות ישראל, מעיד על מקומם
המרכזי והטבעי בתרבות הישראלית. ואם התרחקנו מהם, תכנית כזו דווקא עשויה לקרב אותנו
חזרה. מותר לצחוק על אבותינו, כי זה שלנו, ואין כאן כל "חילול הקודש",
רחמנא לצלן.
עד כאן דעתי העקרונית על הקונספט, ומכאן –
המבחן הוא האם זו תכנית טובה, מבחינה תכניה והביצוע שלה? האם היא מצחיקה? האם
מסריה חזקים?
ראיתי בליל שבת לראשונה את התכנית. נחמד. לא
רע. לא היה אפילו מערכון אחד שהייתי מגדיר אותו כגרוע, כתת רמה. אבל לא הרבה מעבר
לזה. לא היה אפילו מערכון אחד שניתן לציין אותו כהברקה; שייכנס לפנתיאון של
הסאטירה הישראלית. חבל. נקווה שהם ישתפרו בפרקים הבאים.
* ניב הדס כתב מאמר ביקורת
ב"גלריה" (המוסף התרבותי של "הארץ") על הפרק הראשון של
"היהודים באים", שעיקרו - השוואה עם "החמישיה הקאמרית". בין
השאר הוא השווה מערכון ב"היהודים באים" על משפ' עמיר, למערכון
"החמישיה הקאמרית", אחרי רצח רבין, שבו רמי הויברגר גילם את יגאל עמיר המספר
בביטחון איך "בעוד עשרים שנה", אחרי החנינה, הוא יהיה גיבור לאומי. היה
זה מלכתחילה מערכון מרושע, שנועד להציג את יגאל עמיר כמי שמייצג את מחצית העם או
רוב העם, כלומר כל מי שלא בדעתם של יוצרי "החמישיה הקאמרית" הם בעצם
רוצחי רבין. המערכון מסתיים ב"אתם יודעים שזה נכון". ואני יודע עד כמה
רבים באמת "ידעו" שזה נכון. המערכון תמיד הכעיס אותי, כי ידעתי עד כמה
זה לא נכון. היה לי ברור, שיגאל עמיר ינמק בכלא עד יומו האחרון.
ה"עוד עשרים שנה" יגיע בעוד
שנה, ואין דבר רחוק יותר, שניתן להעלותו על הדעת, מחנינה ליגאל עמיר. ולא בגלל
החוק המונע חנינה לרוצח ראש ממשלה. החוק הזה היה חוק קנטרני, פופוליסטי, שכל מטרתו
הייתה להציג מצג שווא כאילו "הימין" מתכוון לשחרר אותו, ויש צורך בחוק
פרסונלי. בלי קשר לחוק, ברור שאין כל כוונה לשחרר את יגאל עמיר. הרי 19 שנה הוא לא
רק במאסר, אלא בבידוד, ומעט זכויות האסיר שהוא נהנה מהם, נכפו על המדינה בידי בתי
המשפט.
אך כל העובדות הללו לא הפריעו לניב הדס להפטיר,
כבדרך אגב, כאשר הזכיר את החנינה ליגאל עמיר, את המילים "אגב, היא מה זה
בדרך". היא בדרך?! הוא באמת חושב כך? הוא יודע שהוא משקר. אבל זה דבר ש"נכון
להגיד". הרי מה מתאים לתיאורים המפלצתיים של ישראל, יותר מאשר המחשבה שיגאל
עמיר הוא הישראלי הייצוגי? כנראה שאת ה"מידע" על החברה הישראלית ועל
מדינת ישראל, ניב הדס שואב מהעיתון שבו הוא כותב.
* ביד הלשון
את פינתי הקודמת הקדשתי לביטוי
"יריית פתיחה". כיוון שמדובר בשימוש באקדח לצרכי תחרויות ספורט, הגדרתי
אותו כביטוי מודרני של "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".
אולם הביטוי הממחיש את היריה ככלי לצרכי
שלום, הוא השימוש המקורי במילה, הרבה לפני שהמציאו לא רק את האקדח, הרובה ומשגר
הרקטות, אלא אפילו את החץ וקשת. הביטוי הוא "יריית אבן פינה", שכל כולו
בנין ויצירה. בעצם – בריאה.
הביטוי הוא תנ"כי. הוא מופיע בספר
איוב (ל"ח, ו'): "עַל-מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי-יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ?"
שואל אלוהים את איוב שאלה רטורית. כמובן שאלוהים עצמו ירה את אבן הפינה. ירה =
הטיל בחוזקה. אבן הפינה = אבן היסוד לבניה. הכוונה לכך שאלוהים הטיל בחוזקה את אבן
היסוד לבריאת העולם.
יריה היא הטלה בחוזקה, והיא עברה לירי חץ
מקשת ולימים ירי קליע מרובה, פגז מתותח וטיל ממשגר.
הציונות, תנועה של בניין ויצירה (שנאלצת
מראשיתה ועד היום להגן על מפעל הבניין והיצירה ביריות במובנן הביטחוני) אימצה לחיקה
את המושג אבן פינה, והדבר בא לידי ביטוי בשמה של אחת המושבות הראשונות של העליה הראשונה,
ראש פינה, ברוח הפסוק: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה"
(תהילים קי"ח כ"ב). כלומר האבן שהבנאים זנחו בייאושם, תהיה אבן הפינה
לבניין המחודש. האבן שהעם היהודי זנח, תהיה אבן הפינה לבניין הארץ ולהקמת מדינה.
בעבר היה מקובל מאוד לקיים טקסי יריית אבן
פינה למבנים ויישובים. לצערי, היום נהוג יותר להגדיר את הטקס כהנחת אבן פינה. אולי
החשש, הנובע מבורות, מהנימה ה"מיליטריסטית" עומד מאחורי ההתרחקות
מהביטוי התנ"כי המקורי, היפה.
בשירו "על כפיו יביא" כתב יורם
טהרלב "יניח למקדש את אבן הפינה". כיוון שאי אפשר להאשים את טהרלב
בבורות, כנראה שהוא אנס את המילים לצרכי המשקל המוסיקלי.
(המשך יבוא).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
