* ג'ון
קרי הצהיר השבוע שאם לא נביס את דאעש אין עתיד למזרח התיכון. הטבח בבית הכנסת
בירושלים מעיד שדאעש זה כאן.
* אין הבדל מהותי בין טבח בבית כנסת, בבית
קפה או באוטובוס. אולם מבחינה סמלית, התמונות מזירת הטבח מזכירות לנו תמונות
מפוגרומים ביהודים בגולה. הציונות והקמת מדינת ישראל נועדו, בין השאר, לשים קץ
לתופעה הזאת. מדינת ישראל מאותגרת מיום הקמתה בטרור רצחני, והצליחה לדכא גלי טרור
קודמים. דרושה נחישות חסרת פשרות במלחמה בטרור.
* מה ישראלי בעיניי? שוטרי תנועה ושוטר
מז"פ שבהחלטה של חלקיק שניה נוקטים יוזמה, חותרים למגע, מסתערים על מחבלים,
מסכנים את חייהם ומנצחים.
* הטבח בבית הכנסת הוא תוצאה של הסתה. הסתה
כללית נגד היהודים ומדינת ישראל והסתה נקודתית, במקרה הזה - הצגת התאבדותו של נהג אוטובוס
ערבי כ"רצח" בידי יהודים על רקע לאומני. ובין המסיתים - יהודים ישראלים.
כך, למשל, בדף הפייסבוק של פעילת ה"שמאל" אורלי נוי: "כיוון שהוכח שוב
ושוב שבכל הנוגע לפלסטינים, ברירת המחדל של משטרת ישראל היא קודם לשקר, לא רואה שום
סיבה להעדיף כרגע את גרסת המשטרה הטוענת כי נהג האוטובוס הירושלמי יוסף רמוני שנמצא
תלוי באוטובוס התאבד ולא נרצח, כפי שטוענים הפלסטינים, מה גם שלדברי הפלסטינים יש תמונות
של הגופה שמראות בבירור סימני חבלה קשים על בטנו ועל צווארו". וכמובן תגובות חבריה
מתלהמות, כמו הצדקת הטרור בכך שאי אפשר להילחם בקיבוש על פי הספרים של חנה בבלי. וכפי
שנוכחנו למחרת בבוקר בבית כנסת ירושלמי, יש תוצאות ישירות להסתה.
* מה משותף לאורי הייטנר ולאבו מאזן?
סיפרו לי אמש על איזו בהמה שהשתלחה בי בפייסבוק.
וכך התגלגלתי לדף של שלומית לי בן ארי. דף המצטט כל היום דיווחים פלשתינאים ובאופן
כללי דף תמיכה בפלשתינאים ובטרור. אתמול הדף הזה חגג חגיגה מרובעת.
הדף כינה אתמול את אבו מאזן משת"פ של
הציונים (בשל "גינויו" הרפה את הטבח).
* ראש השב"כ יורם כהן טוען שאבו מאזן
אינו מסית לטרור. אולם לא צריך להיות ראש שב"כ כדי להבין שהקריאה למנוע בכל
מחיר מהיהודים לטמא את הר הבית היא הסתה אנטישמית לשמה.
* אהוד יערי קרא בשידור טלוויזיה לממשלת
ישראל, לפעול להפסקת שידורי ההסתה היוצאים מחברון ואזורים אחרים ביו"ש.
הוא השתגע?! מה, זה "ישראל
היום"?!
* אילו הייתה לישראל חוקה, היא הייתה
נפתחת בהגדרת מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. כל עוד אין חוקה, חוקי היסוד
יוצרים אותה בהדרגה. באיחור אופנתי קל של 66 שנים, סוף סוף עומדת הכנסת לחוקק את
חוק היסוד המגדיר את משמעות היותה מדינת הלאום היהודית. זהו חוק חשוב מאין כמותו,
חוק היסטורי מכונן. הוא חשוב במיוחד דווקא לנוכח מתקפת הדה-לגיטימציה, מחוץ ומבית,
למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי; סיטואציה המחייבת אמירה ברורה ומעוגנת בחוקה.
* דווקא בשל חשיבותו של החוק ההיסטורי
המכונן הזה, התנהלותו החפוזה של נתניהו סביבו תמוהה. מן הראוי שהחוק לא יעלה כמהלך
לעומתי במסגרת העימותים הקואליציוניים, אלא מתוך הידברות לאומית, לפחות של כל
גורמי הקואליציה, ורצוי שגם עם מפלגת העבודה והמפלגות החרדיות.
חוששני, שיותר משנתניהו להוט לחוקק את
החוק, הוא להוט להתקוטט עם האגף ה"שמאלי" בממשלתו, לקראת הפריימריז
הקרובים.
* הטיעונים בהם נימק ראש הממשלה את תמיכתו
בחוק אומללים. כאשר הוא דיבר על הצורך בחוק, כדי לאזן באמצעותו את מהותה הדמוקרטית
של המדינה, הוא שיחק על המגרש השקרי שעיצבו הפוסט ציונים, במצג השווא של סתירה בין
מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין השתיים ואין כל צורך לאזן ביניהן.
מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה
דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא לאזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין, ככתוב במגילת
העצמאות. חבל שנתניהו כשל כטירון במארב הטרמינולוגי של הפוסט ציונים.
* השקר הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה,
כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, יכול לסמן לעצמו ניצחון. כאשר ציפי לבני אינה
מסוגלת לומר את המילה מדינת לאום יהודית בלי לקפוץ ולהדביק לידה מיד את המילה דמוקרטית,
כדי לאזן ולרסן אותה, היא עושה זאת בהשראת השקר הזה. גבלס כבר אמר ששקר שיחזרו
עליו הרבה פעמים יהפוך לאמת, והשקר הפוסט ציוני הזה מוכיח, שכנראה הוא הבין משהו
בתעמולת כזב.
* במחלוקת סביב הצעת החוק, קראתי את אחד
הטקסטים הגזעניים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות. מגיש החוק הוא ח"כ זאב
אלקין. עובדה זו הוציאה מצבי כסה את הגזען שבו, והוא תקף את אלקין בבוטות על רקע
מוצאו. "מי היוזם הבלתי נלאה? ח"כ אלקין. חניך התרבות הבולשביקית. ברח ממולדתו
שהיא תרבות השקר, הכזב, הגולאגים והרצח. חשבנו שמי שבא משם יסתער לאמץ את הניגוד -
את הדמוקרטיה הליברלית. אבל, ההיפך קרה לעינינו: קרה הידוע 'עבד כי ימלוך'. מגילת העצמאות
הבטיחה כי כך לא יהיה אצלנו. ובא אלקין להוכיח 'יהודי כי ימלוך'".
הסיפא של דבריו, הוא אוטו-אנטישמיות לשמה.
מעניין מאוד איך היה מגיב כסה על טקסט זה,
אילו נכתב, נניח בידי איתמר בן גביר (מי עוד היה מסוגל לכתוב פיגולים כאלה) על אחד
הח"כים הערביים?
* העדר יציבות שלטונית יוצר אנרכיה היוצרת
כמיהה ל"איש חזק שיעשה סדר". זה אחד הלקחים החשובים שיש להפיק מן
ההיסטוריה של אירופה בין מלחמות העולם. דמוקרטיה יציבה מחייבת יציבות שלטונית.
בחירות במועדן, אחת לארבע שנים, הן התגלמות היציבות השלטונית.
בחירות חדשות היום מיותרות לחלוטין, יקרות
מאוד, פוגעות באינטרס הלאומי והציבור אינו חפץ בהן. סביר להניח, עד כמה שניתן
לחזות תוצאות בחירות, שהן לא תחוללנה שינוי מהותי בהרכב הכנסת.
אין כל הצדקה לבחירות חדשות. סיעות
הקואליציה אינן מעוניינות בבחירות מוקדמות. הן מפחדות מהן. חבל מאוד שראש הממשלה
ושותפיו הקואליציוניים משחקים בהליכה על הסף כמהמרים, בהנחה שהצד השני ימצמץ
ראשון. מוטב שיגלו יותר אחריות ובגרות, ויקדמו יחד את ענייני המדינה.
* הקמת ממשלה חלופית במהלך הקדנציה של
הכנסת היא צעד לגיטימי בהחלט. החוק החשוב ביותר בנושא שיטת הממשל בישראל שחוקק
בשנים האחרונות – חוק אי אמון קונסטרוקטיבי, סיים את הסחטנות השבועית סביב הצעות
האי אמון, ששחקו את הממשלות, כשקבע שניתן להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, רק כאשר
61 ח"כים תומכים במועמד חלופי לראשות הממשלה. ההנחה היא, שהקמת קואליציה כזאת
תבטא את רצון העם, בידי שליחיו.
עקרונית, אין כל פסול בניסיון להקים ממשלת
61 חלופית, אולם אין לכך היום שמץ של סיכוי. הסיכוי שזהבה גלאון ואביגדור ליברמן
יקימו ממשלה משותפת סביר בערך כמו הסיכוי שהדבק שילכד אותם הוא מנהיגותו של יאיר
לפיד. נו, באמת...
* כאשר אני מדבר על הלגיטימיות של הקמת
ממשלה חלופית, מובן מאליו שאין כוונתי לישיבה בממשלה ומתוכה ניסיון לתפור ממשלה
חלופית. לא עוד מעשה פרס - התרגיל המסריח הזכור לרע.
* במשך למעלה ממאה ושלושים שנות התיישבות
ציונית בא"י, שנת השמיטה הייתה בעיקר איום על החקלאות ועל החקלאים; חוקים
שנוצרו בעידן אחר ובמציאות שונה, שאינם מתאימים למציאות ימינו, שניסיון ליישם אותם
עלול לשבור את מטה לחמם של החקלאים ולהרוס את החקלאות. רבנים ציונים אחראים הבינו
זאת ותיקנו תקנות, מעין פרוזבול של שמיטת האדמה, שאפשרו לחקלאות ולחקלאים לעבור
בשלום את שנת השמיטה.
אולם רעיון השמיטה הוא רעיון כביר של צדק
חברתי, ואם לא נדבוק בו באופן פונדמנטליסטי, אלא נחפש את הדרכים ליישם את
רעיונותיו באופן המתאים לצרכי זמננו, תהיה זו תחיה מרשימה של היהדות ותרומה גדולה
לחברה הישראלית.
בשנת השמיטה הנוכחית, מלאה הארץ יוזמות
ברוח זו. העיקרית שבהן, היא הניסיון להחיות את הרעיון התורני היפה, הצודק והרדיקלי,
שלמעשה נעקף מאז ימי הלל הזקן (כיוון שלא ניתן היה לאכפו והוא השיג תוצאות הפוכות
ממטרתו) של שמיטת חובות.
הארץ מלאה במאות אלפי משפחות השקועות
בחובות, משועבדות להם ומשעבדות להם את צרכי הקיום שלהן ואת עתיד ילדיהן. והנה,
בשנת השמיטה הזאת, כבר הצטרפו אלפי משפחות כאלו ליוזמות המוציאות אותן מעבדות
לחירות, באמצעות שמיטת חובות תמורת תהליך שיקום כלכלי והכשרה פרטנית בכלכלת
המשפחה. זהו מהלך הקובע שאין להעניש את בעלי החוב אלא לשקם אותם. זה טוב ונכון
להם, זהו צדק בחברה מתוקנת וזה טוב לכלכלה הישראלית. הרעיון הזה מבוסס על ערכים של
אחריות, אמון וערבות הדדית.
את רעיון השמיטה החברתית כלכלית יזמה
ומובילה ח"כ רות קלדרון, והיא סחפה עמותות חברתיות, עסקים גדולים, את הבנקים
ואת הממשלה לשלב ידיים להגשמת הרעיון.
ביום ראשון נערך אירוע השקה של המיזם בבית
הנשיא, בהשתתפות הנשיא ריבלין, ח"כ קלדרון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה
פרופ' יוג'ין קנדל (ממובילי היוזמה), נציגי הבנקים, העסקים, העמותות החברתיות
וארגוני ההתחדשות היהודית. בחלק האמנותי הופיעו יחד אריאל הורביץ והפייטן חכם דוד
מנחם. מנחה האירוע, ג'קי לוי, סיכם שבאירוע כזה הוא מרשה לעצמו לחזור לפנטז על
חברת מופת.
* "תודה לי? תודה לכם שזיכיתם אותי
להיות שותף ביוזמה כזאת", אמר הנשיא ריבלין בתום אירוע ההשקה של השמיטה
החברתית כלכלית במשכן הנשיא. אילו פרס היה אומר בדיוק אותו המשפט, הייתי רואה בכך
התהדרות אופיינית של המגלומן באצטלת הצנוע הידוע. אבל ניכרים דברי אמת, ואצל
ריבלין לא מצאתי שמץ של ענווה מזויפת.
עם בחירתו של ריבלין לתפקיד, כתבתי שנפלה
בחלקו ההזדמנות האחרונה לשקם את מעמד הנשיאות בישראל, אחרי שלושה נשיאים בלתי
ראויים. דומני שהוא עושה זאת היטב.
... אגב, אין מצב שפרס היה מפנה זמן לעסוק
בנושא כזה. הוא היה עסוק הרבה יותר בנושאים אותם נהג להגדיר כ"אינני עוסק
בזה".
* למטיפים ליישובים כפריים מעורבים של
יהודים וערבים כאמצעי לקידום דו-קיום בין העמים, אני מציע ללמוד את אירועי אבו
סנאן ואת ארועי מע'ר לפני שנים אחדות, ולהקיש בקל וחומר על היתכנות הרעיון שלהם.
* מי, לדעת מאמר המערכת של
"הארץ", אחראי לאירועי הדמים באבו סנאן? נכון. לא טעיתם. מדינת ישראל,
המלבה יצרים לצרכים פוליטיים בנוסח "סכסך ומשול".
* המחלוקת בין צה"ל ושב"כ הייתה
הקולב לעוד מאמר הסתה ארסי ומתלהם של גדעון לוי נגד מדינת ישראל. את צה"ל
ושב"כ הוא מגדיר כמקור של רוע, שקר ורקב. לעולם לא יהיה לחמאס דובר אנטי
ישראלי קיצוני יותר מלוי.
הכותרת של המאמר היא "בהצלחה לשני
הצדדים". זה הביטוי שיוחס לבגין כשפרצה מלחמת איראן עיראק. המשמעות היא
שמדובר במלחמה בין אויב א' לאויב ב'. כך רואה את הדברים לוי – צה"ל
ושב"כ הם מבחינתו האויב.
* עוזי ברעם פרסם ב"הארץ" מאמר
התומך בחוק האנטי דמוקרטי נגד "ישראל היום" והשמיץ קשות את העיתון. במשך
שנים, מהקמתו של העיתון ועד לאחרונה, הוא היה בעל טור בעיתון. אם הוא ידע שהוא
כזה, מדוע הוא כתב בו?
לעומתו, אורי משגב כתב נגד הצעת החוק.
במאמר אף הוא תקף את העיתון והשמיץ אותו, אך אמר את הסוד הידוע, שמי שמפעיל את
איתן כבל והח"כים שתמכו בחוק הוא נוני מוזס. ועיתונו של מוזס, "ידיעות
אחרונות" לוקה בדיוק באותם פגמים של "ישראל היום". במשך שנים כתב
משגב ב"ידיעות אחרונות", עד שפוטר לאחרונה.
זוכרים מה אמר ינאי המלך לאשתו שלומציון, סמוך
למותו?
* במוסף "הארץ" של השבוע שעבר,
התפרסם חלק א' של מסה מרתקת, פרי עטו של תומר פרסיקו, בנושא הכמיהה המשיחית להר
הבית. פרסיקו מציג את הסכנה בכך שאידיאולוגיה מקדשית משיחית, שהחלה בקרב הזרם
המקסימליסטי ברוויזיוניזם (אב"א אחימאיר, אצ"ג, ישראל אלדד) וגלשה דרך
הוגה הדעות שבתאי בן דב לגורמים קיצונים בציונות הדתית כמו יהודה עציון, איש
המחתרת היהודית, הולכת והופכת למיינסטרים בקרב חלקים רחבים בציבור. הוא מציג זאת
כסכנה לציונות ולמדינת ישראל, וככפירה בעיקרי הציונות בכלל, הציונות הדתית בפרט
והציונות הקוקניקית במיוחד.
לא עם כל דבריו של פרסיקו אני מסכים. אני
שותף לדאגתו מפני סכנת הפונדמנטליזם המקדשי, אך אני חולק באופן משמעותי על חלק
מניתוחו ההיסטורי. אחרי שיפורסם חלקו השני של המאמר, יתכן שאכתוב מאמר ביקורת.
אולם אותו תומר פרסיקו, תומך בזכותם של
יהודים לעלות להר הבית ובמאבקו של יהודה גליק על חופש הפולחן במקום. וכאשר זאת
עמדתו של אדם הכותב מאמרים ב"הארץ", אל לו להתפלא שהוא צפוי לזובור מצד קובעי
הטון בעיתון.
וכך הגדיר אותו המסית והמדיח הסדרתי ספי
רכלבסקי, האמון לאורך שנים על ציד מכשפות מקארתיסטי נגד כל חובש כיפה בישראל:
"התומך בתפילת יהודים ברחבת המסגדים, שם היה המקדש, נמנה עם המשיחיים האפוקליפטיים,
או שהוא בור, או שהוא צבוע, או שלושתם".
* האם הסכסוך הישראלי ערבי הוא סכסוך
לאומי? האם הוא סכסוך דתי?
לאלון עידן, חבר מערכת "הארץ"
תשובה נחרצת. כלל אין סכסוך.
לטענתו, המילה "סכסוך" היא
"עיוות סמנטי". "האם מצב שבו מדינה חזקה מועכת תחת מגפיה מיליוני
אנשים לאורך זמן, יכול להיות מתואר כ'סכסוך'? האם מצב שבו צד אחד שולט באופן מוחלט
בצד אחר, תוך שהוא שולל ממנו זכויות בסיסיות, יכול להיות מתואר כ'סכסוך'?"
הבנתם? אז מה נלין על הפלשתינאים, שגם
כאשר הציעו להם מדינה פלשתינאית בקווי 49' הם דחו זאת על הסף, כי בשום אופן לא היו
מוכנים לסוף הסכסוך? סכסוך?!
* עירית לינור וקובי אריאלי התחרעו בתכניתם
"המילה האחרונה" בתנועות איכות הסביבה. הם דיברו על אלה ששונאים בני אדם
ואוהבים את הטבע והתחרו ביניהם מי יתלהם יותר (קובי ניצח).
כמו בכל אידיאולוגיה ובכל דת, ברור שגם
לדת איכות הסביבה יש קנאים, פנאטים, אלימים. כך זה בכל הדתות. כך זה בכל
האידיאולוגיות – ימין ושמאל, שלום, זכויות האדם, צמחונות ופמיניזם. אולי הדוגמה
המוחשית ביותר של התופעה היא הלוחמים נגד הפלות בארה"ב, בטענה שהפלה היא רצח,
שרצחו רופאים וביצעו מעשי טבח במרפאות.
אבל באיזה הקשר דיברו על כך עירית וקובי?
בהקשר של חוק השקיות. חוק מתון, מידתי, לא פוגע באף אחד. מה הוא בסך הכל אומר? שלא
תינתנה שקיות חינם, כדי שלא לעודד שימוש בניילון בלתי מתכלה הפוגע קשות בסביבה
ונזקו רב שנים, כאשר יש חלופה טובה יותר מכל הבחינות, אפילו נוחה יותר – רב-סל. באיזה
שולחן ערוך נכתב ששקיות חייבות להיות חינם?
קובי אריאלי, באמירה ליברטיאנית בנוסח
מסיבת התה, יצא אפילו נגד מימון הקמפיין נגד השימוש בשקיות. "מה פתאום הממשלה
צריכה לממן קמפיין של ארגון אידיאולוגי?". לממשלה יש אחריות לקדם את טובת
המדינה, טובת החברה ובין השאר להגן על הסביבה. הממשלה בהחלט צריכה לאמץ
אידיאולוגיות, לקדם אותן ולשווק אותן. בוודאי כאשר מדובר בנושא חשוב כל כך.
* בקיבוץ שלי, אורטל, כבר לפני ארבע שנים
הפסקנו לחלק בכלבו שקיות ללא תשלום ובמקביל כל החברים קיבלו רב-סל עם סלוגן
הקיבוץ. אגב, משפחתי הפסיקה כליל שימוש בשקיות מאז שהחלו לייצר את הרב-סל, או בשמו
המקורי "הסל הירוק", לפני למעלה מעשור.
* ביד הלשון
מידי שבוע, אני משדר פינה ברדיו
"אורנים", בתכניתו של חברי רני קרן "ינשופים", בה אני משמיע
שיר שבחרתי ומשוחח עליו. עם גיוסו לצה"ל של בני הבכור עמוס, הקדשתי לו את
הפינה והשמעתי את השיר האהוב עליי כשאני התגייסתי – שירו של יהודה עמיחי
"הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצֵר".
כאן אתייחס לסוגיה שלא נגעתי בה בשידור,
והיא המילה "קָצֵר". למה קצֵר, בצירה, ולא קצָר, בקמץ, כפי שאנו אומרים?
האם זוהי חירות המשורר, ורצונו להתאים חרוז ל"אחֵר", או שמא זו צורה
תקנית?
מקור המילה קצר הוא מקראי. אולם בתנ"ך
היא אינה עומדת בפני עצמה אלא בסמיכות – "קְצַר ימים" ("אָדָם יְלוּד
אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז", איוב י"ד, א'). מצורת הנסמך הזאת, יש לגזור את הניקוד של המילה,
ויש שתי אפשרויות: קָצָר וקָצֵר. כפי שצורת הנסמך זְקַן מתאימה הן לזָקָן (זְקַן
שיבה) והן לזָקֵן (זְקַן השבט).
נחזור לקצר. הניקוד המקובל שקנה שֶׁבֶת
בציבור דוברי העברית הוא קצָר. הצורה קצֵר הייתה לצורה פיוטית, שהשתמשו בה משוררים
כיהודה עמיחי ורחל, אולי בהשראת שירת ימי הביניים, שבה הייתה זו הצורה המקובלת. לדוגמה,
מתוך שירה של רחל "גננו" שהוקדש למנהלת חוות העלמות חנה מייזל: " כָּאָבִיב
הַקָּצֵר בְּאַרְצֵנוּ / כֵּן אֲבִיב-הַיָּמִים הַקָּצֵר".
יש לציין, שקצר כמילה נפרדת קיימת במשנה,
כמו למשל בפרקי אבות "היום קָצָר והמלאכה מרובה". אך, כאמור, מקור המילה
מקראי, ובמקרא היא מופיעה רק בצירוף מילים בסמיכות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
